זרקו הכל לאוויר, ממילא אין לכם דבר טוב יותר לעשות!

שמי הוא.. הוא? אני כבר לא זוכר. אחרי הכל, אני כבר לא זוכר. אני לא זוכר איך אני אמור להמשיך את המשפט הזה.
אני מותש כל כך. כל הדלק, כל האנרגיה.. נגוזו ממני. נלקחו ממני בעודי נלחם, והשאירו אותי פה, על הקרקע, מיואש.
אני רוצה להקיא, אני רוצה להרגיש בחילה. רק יותר מכלום, בבקשה. רק משהו שיעזור לי להרגיש נורמלי ו.. עצמי.
אני יכול רק להצטער. רק להצטער על כל הדברים שעשיתי, על מה שלא עשיתי, על כל מה שהייתי חייב לעבור כדי להגיע לכאן. אני עד כדי כך עקשן, הא? כל כך לוחמני, לא וותרן, מעצבן, אכזרי, טיפש.
כל כך טיפש.
אילו הייתי נוהג אחרת, הייתי מוותר מזמן. הייתי מונע כל כך הרבה שטויות, מעשים, לא הייתי צריך להרים ידיים וליפול עם משקל השמיים על הכתפיים.
אני… לא יודע איך זה ייגמר. האם ברגע האחרון ייקרה מהפך? האם אשרוד? האם אצליח לקום, עם העפר והחול והאבנים שנדבקו לעורי המיוזע, ולהתמודד, שוב, מול כל העולם? מול הזמן, שבסופו של דבר התגלה כתעתוע בלבד? מול עצמי?
או שאולי, ברגע שנפלתי, חתמתי את גורלי. ובקרוב, אולי מאוד, גם אני אלך. באמצע כל הטירוף, שיהפוך לסוף הטירוף שלי אם אלקח.
אני יודע שלא חיים לנצח. אמרתי את זה לעצמי בעבר. או שאולי לא? אני לא יודע אם זה היה בעבר. אולי זה היה בעתיד? נזרקתי פה, בזמנים, יותר מידי. אני חושב שכבר מזמן איבדתי את זה.
למה?
אני רוצה להתחיל הכל מהתחלה, מבלי אפשרות לחזור על הטעויות. אבל אז לא יהיה טעם להתחיל, כי אסיים הכל מיד. פשוט.. אתאבד, אני חושב.
או שלא. כי אני לא כזה. אני לא יכול פשוט.. להרים ידיים.
למען האמת, מעולם לא הרמתי ידיים. גם לא עכשיו. אני רק מתלבט. כי אחרי כל הפעמים שהתאמצתי, שמשכתי את עצמי למעלה וזרקתי את עצמי וצעדתי אפילו שיכולתי ואולי היה עדיף לעצור כבר שם, האם.. האם זה שווה לשלוח את הכל בסוף לעזאזל?
אני חבול, והכול בשביל כמה מטרות. המטרות הכי גדולות שזכיתי לקבל את הכוח לשרת. אבל לא הצלחתי לחלוטין. כי אני אדם. אני אנושי, ולהיות אנושי זו חולשה. וגם המעלה הכי גדולה שיכולתי לקבל.
האם הוא פה? האם הוא עוד נושם? אני מקווה שכן. אני לא יודע למה. אולי בגלל שבמקום שבו אתה לבד, גם האדם שאתה הכי לא סובל, יכול להיות שבריר השפיות האחרון שלך. הוא העניק לי עוד רגעי שפיות שהייתי מאבד כבר מזמן, אבל הוא היה שם כדי לעזור לי.
טוב, למען האמת בשביל לעלות לי על העצבים.
אבל האמת, זה לא משנה. כי מהמקום שאליו הגענו, יש רק יציאה אחת. ואין כרטיס חזור. אני יכולתי רק למשוך את הזמן, אבל באמת, כמה אפשר? כמה אפשר להישרט ולספוג ולדמם ולהבין שזהו זה, זה הסוף? כמה אפשר לשגע את הגוף החלש הזה בשאלות הטיפשיות שלנו?
אני לא יודע. אני לא חושב שבדקתי עד הסוף. לנסות?