השכן הידידותי שלכם

זה היה מדהים. הנקודה האדומה- כחולה שהתעופפה לה בשמיים נחתה על אחד מהאנשים בעלי מסיכת הגולגולת שהצמידו אותי לפינה. זה היה מבעית בהתחלה, עד שהוא הגיע.

הוא נורה כמו חץ לאחד מאנשי הגולגולת, סחרר אותו במהרה והדביק אותו לרצפה בעזרת קוריו. הוא התחמק מדקירת סכין, תפס בראשו של הדוקר והפגיש אותו ברצפה תוך כדי קריאת- "תגיד שלום לגברת רצפה". אני נסוגתי מעט לאחור, נצמדתי לקיר. אני לא כמוהו, אני לא גיבור. אני רק קורבן. אני לא יכול להציל את עצמי. אני ריק. אני חסר תועלת. אני אפילו לא חזק בכדי להכות אגרוף כואב מספיק.
הוא המשיך להסתחרר באוויר, לשלוח קורים לכל עבר בכדי לבלבל את האויבים. הוא ישב על כתפיו של אחד משלופיי הסכין ולפני שזה הבחין בו הוא הכה בראשו והאדם התמוטט על הרצפה. הוא נותר כעת מול שלושה יריבים. מול שלושה ראשים מכוסים במסיכת גולגולת, בריונים. הם לא מיהרו להתקרב אליו, חששם גבר. הם הכירו אותו ואת כוחו, כל אחד הכיר. הוא, בניגוד אליהם לא התנגד לתת את המכה הראשונה.
הוא ניסה וניסה אבל כמעט כל בעיטה או אגרוף הם הצליחו לבלום. מידי פעם הם הצליחו להחטיף לו מכה שזעזעה אותו לכמה שניות. אני נותרתי בפינה, מנסה למצוא לו דרך לעזרה. ואז עלה לי רעיון. שמעתי על כוחו של העכביש, הוא היה חזק וכך גם קוריו. קוריו הצליחו להחזיק כל כך הרבה מגדלים עומדים, הם הצליחו לעצור רכבות ולהרוס רחפנים. בטוח שהם יוכלו להתמודד גם עם זה.
"היי!" קראתי לעברו, הוא הביט לעברי והצליח להתחמק בשנייה האחרונה מאגרוף שכוון לו ישר לפנים. "הפח! הפח הכחול!" הצבעתי לכיוון אליו התכוונתי. עמדו שם שני פחי אשפה כחולים ענקיים ממתכת. מהפחים האלה שאחסנו את כל שקיות האשפה של הבניינים בשכונה. הוא הבין והנהן לעברי ממש לפני שאחד מהבריונים ניסה לבעוט לו בין רגליו. אבל הוא פספס כי הגיבור כבר זינק למעלה ובמקום זאת פגע בחברו לכנופיה. חברו התקפל בבכי על הרצפה. עוד שניים נותרו.
לרגע היה שקט, הוא נעלם והבריונים נותרו מבולבלים בעודם מביטים אל על, מחפשים את המטרד השכונתי. ואז הוא הגיע, כמו נץ בצלילה חופשית הוא נחת על גג הפח ברעש מחריש אוזניים ואז זינק אל על בסלטה אחורית בעודו מעיף את הפח מעליו בעזרת קוריו ובועט בו באוויר לעבר אויביו. הפח נחת בצליל רם ומתכתי על הרצפה, מעיף את שני הבריונים כמה מטרים אל קירות הבניינים- חצי מעולפים. הוא ניגש אליהם, עטף אותם בפקעת קורים ואז פנה אל הבריון שפרץ בבכי על הרצפה. גם אותו הוא כלא בסליל קורים לא לפני שעילף אותו במכה חזקה.
התקדמתי אליו בריצה, מאושר. הוא הרגע הציל אותי. אותי. האיש האגדי שכולם מדברים עליו היה שם לצידי. הוא הסתובב אליי והושיט לי את החפצים שנלקחו ממני. "אני מניח שאלה שלך, ידידי הצעיר," הוא גיחך וגרם לי לחייך. חליפתו הייתה שרוטה וקרועה מעט, אבל חוששני שהגיע כך לפני. שמעתי על מה שעשה לעירנו, הוא הציל ומנע מהמגפה הנוראה להתפשט. הוא נלחם במוטציות לטאות במעמקי הביוב וכעת החזיר תושבים שנדבקו במגפה לאזורי הבידוד הפזורים בעיר.
"תודה." זה כל מה שיכולתי לומר.
"העיקר שאתה בחיים." הוא ענה ומשך בכתפיו, "זה היה סך- הכל עוד שירות לציבור מטעם השכן הידידותי שלך. ספיידרמן." הוא רץ לאחור, פניו עדיין פנו אליי. הוא מתח קור, התעופף אליו ונעלם מאחורי הבניין, משאיר אותי לבד בחניון, בוהה אל על, עדיין מנסה לעכל עד כמה הוא מופלא. כי כמו שאומרים עליו- הוא באמת ספיידרמן המופלא.