השואה

הלילה יורד והולכים לישון
לא יודעים מה הולך לקרות בתחילתו של יום
הדברים כבר אחרים,
שחורים וחסרי חיים…
התקווה עוד בליבנו והאופטימיות בראשנו
אך הסיכויים כבר קלושים
והמצבים נואשים
אני רואה את משפחתי הולכת ודועכת לאט לאט
עד שלא נותר עוד זכר..
וצעקות ויריות כל יום נשמעות וחולפות
ואני מסתתרת בין שיברי הזכוכיות
ובתוך הארונות..
כמעט ולקחו אותי למוות
עד שבאה האישה שהצילה את חיי
מקושטת ויפה עד בלי דיי
לוחשת לי מילות עידוד ומושיטה לי את ידה כדי לעזור לי לקום
לקחתי את ידי בידה
ויחד רצנו בתנופה
עד שהגענו למקום מסתור
שיעזור לי לעבור הכל
ושם הכרתי את בעלי
וכבר הקמתי משפחה
אך את העיניים של האנשים ואת המקרים אשר קרו
לא אשכח לעולם!
וזה רק מראה שאת האמונה אסור לאבד
כי אחרת..
לא הייתי כאן היום
יושבת באושר מוקפת אהבה
ואף פעם לא מאבדת תקווה