הקרבה, הקרב על החיים חלק ב'

התעוררתי במקום חשוך קשורה לכיסא. הסתכלתי לכול הצדדים ומשפחתי ישבה לידי. גם הם היו בשלבי התאוששות.
שני גברים לבושים שחור עם מסיכות על פניהם התקרבו אלינו. "מי אתם?" שאלתי. "מה אתם רוצים?"
אחותי הקטנה החלה לבכות ואחי הקטן התחיל להתעצבן ולנסות להשתחרר אבל הוא פחד. כולנו פחדנו.
"עבור אדם אחד, המדינה שלכם שחררה מאות ואפילו אלפי אסירים שרצחו, גנבו, השחיתו, חטפו.
דמיינו לעצמכם כמה הם ישחררו בשביל שישה אנשים. משפחה" אמר אחד והתקרב אל אמא שלי.
היא התחילה להתייפח בשקט. אני עצמתי את עיני. העדפתי לא לראות מה קורה. "תגרמי… לה… להיות בשקט!!" צעק על אמא שלי והצביע אל עבר אחותי הקטנה.
"די שיר… הכול יהיה בסדר" אמרתי ושיקרתי שיקר מר.
"שירי…" לחשה אמא בקול רועד. "תהיי בשקט בסדר?…" ביקשה אמא מפוחדת.
שיר התחילה להפסיק לבכות.
"כשיהיה לנו כוח נביא לכם קצת אוכל" אמר האיש שעד עכשיו שתק והתחיל ללכת.
"למה אנחנו?" שאלתי לפני שנעלמו בצללים.
האנשים נעצרו. אחד מהם הסתובב והתקרב אלי בחיוך ערמומי. "את רוצה לדעת הכול נכון?" שאל והתקרב אלי עוד ועוד.
ניסיתי להיראות קשוחה. לא להראות את הפחד, אבל כול מה שיצא לי היה פה חצי פעור, אישונים מורחבים ובמט אימה.
"אנחנו נחכה כאן" אמרתי. למה אמרתי את זה? מה זה בכלל אומר? מה כול זה אומר?
האיש נגע לי בפנים. "את שווה הרבה כסף בסחר נשים את יודעת?" אמר.