הפעם האחרונה-סיפור ליום הזכרון

לפעמים אתה חושב שאין לך כלום, אבל בעצם יש לך הכל.

כבר עברו שלושה חודשים, והמשפחה עדיין מתפרקת, כבר עברו שלושה חודשים, אבל אף אחד עוד לא התגבר, כבר עברו שלושה חודשים, והחיים שלי עדיין לא מפסיקים להשתנות, כבר עברו שלושה חודשים, ועדיין, אי אפשר לשכוח, אי אפשר לשכוח את החיוך השובה שלו, את הצחוק המתגלגל, את הבדיחות השנונות, את השטויות, את האהבה בעיניים שלו כשהוא היה מחבק אותי ואת שמחת החיים שלו.
הוא היה הכי כישרוני במשפחה, הילד הבכור, כולם אהבו אותו, כולם העריצו אותו, המשפחה הייתה מאושרת, כולם היו שמחים וצוחקים.
אבל מאז שהוא.. אתם יודעים… מת, אף אחד לא צוחק בבית, אף אחד לא מחייך בבית, אפילו לא חגגו לי יום הולדת 14, אמא הכינה לי עוגה והלכה, ואני שרתי לי עצמי שירים וכיביתי את הנרות, דימיינתי אותו מחבק אותי, ואומר לי מזל טוב.
לכולם יש התקפי זעם, וכולם בוכים מהדברים הכי קטנים שמזכירים אותך, למשל, לפני כמה ימים הלכתי להסתפר אם אמא, והיא התחילה לבכות ככה סתם באמצע המספרה, כולם ניגשו אליה ושאלו מה קרה לה, והיא הסבירה שהשיער של האיש שלידי שהסתפר, בדיוק באותו צבע שהיה השיער שלו. הייתם מאמינים?! איזה בושות, אני יודע כמה קשה לה, אבל היא לא חושבת שגם לי קשה, היא לא מקשיבה לי, ולא מבינה אותי, וכך גם אבא, וגם נוגה ונדב, נוגה כבר בת 13 ונדב בן 16, הם אמורים להבין אותי, אבל הם בכלל לא מנסים, אתם מבינים כמה החיים שלי גרועים בלעדיו?! זה הגיע למצב כזה שאם אני צוחק בגלל איזה פרצוף שילד ברחוב עשה לכיווני, ההורים מתחילים לצעוק עלי, ככה, באמצע הרחוב, ונדב ניהיה אדום, ונוגה בוכה, כמו ילדה קטנה שצריכה חיבוק מאמא, היא בזמן האחרון כל הזמן בוכה, היא לא מבינה שילדות בנות 13 לא אמורות כל הזמן לבכות, אבל את האמת, כולנו בוכים, כולנו צועקים.
אין דבר שלא הייתי עושה בשביל להחזיר אותו.
למה דווקא לנו זה קרה?
למה לא למישהו אחר?
למה אלוקים כל כך רוצה שיהיה לנו רע?
לשאלות אלו איו תשובות, ולעולם לא יהיו, בדיוק כמוהו.
מה הוא עושה שם למעלה?
האם הוא יכל להיות רופא?
מתנהגים אליו יפה?
הוא מתגעגע?
הוא היה מתחתן ומוליד ילדים?

הלכתי לחדר שלו יום אחד, נשכבתי על המיטה והרחתי את הסדין, ריח כל כך טוב, הריח שלו, ריח מתוק ונעים. התבוננתי בחדר, לא הזזנו כלום מאז ש"הלך", ראיתי את השק אגרופים, צחקקתי לעצמי, תמיד שהוא היה מתרגז הוא היה רץ לחדר ומרביץ לו, הייתי בא אחריו, והוא היה מלמד אותי איך להרביץ נכון, והיה נרגע, כל יום היינו יושבים ביחד וצוחקים, אני הוא נדב נוגה אמא ואבא, ואפילו שוקו, הכלב שלנו.
היום זה כבר לא קורה, ואני לא בטוח שאי פעם זה יקרה.
למה הוא לא פה?
למה הוא היה חייב ללכת למלחמה הארורה הזאת?
למה הוא היה חייב להציל את חבר הצוות שלו?
כדי שהכל יבוא על חשבונו?

לשאלות אלו, אני יודע את התשובה, שהכל היה בשביל שתיהיה לנו מדינה, ואני כל כך מודה לו, אבל מדינה בלעדיו, זה ממש לא המדינה שעליה חלמתי תמיד, ממש לא.

אני יודע שאם הוא היה פה, היה אומר "תמשיכו כבר הלאה, די, אני רוצה שהחיים שלכם ימשיכו, לא כמו שלי, אני רוצה שתיצרו חוויות ושימחות, במקום להתאבל עלי"
הוא הקריב את הקורבן הכי גדול שיכל, בשבילנו, והוא לא רצה לחשוב שהוא יעשה זאת לחינם, וזה ממש לא לחינם, אנחנו מאושרים שיש לנו מדינה, אבל לא מאושרים בתוך המדינה, זאת אומרת, בלעדיך.

עמוק עמוק בלב אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היית חוזר הביתה בשלום?
היו לך כבר ילדים?
אישה?
תואר?

וגם אם לא היו לו את הדברים האלו, מצידי שהיה חי ברחוב, העיקר חי, חי קרוב אלי, שאני יוכל לחבק אותו חזק חזק, כמו לפני שלושה חודשים, כמו לפני שכל הסיוט הזה התחיל.

אני יודע שבסופו של דבר אני יהיה חייב להיפרד ממנו לתמיד, אבל כרגע אני עדיין מלא תקווה, שיום אחד יחזור, יפתח את הדלת, ויכנס אם העיניים הנוצצות שלו, ויחבק אותי ואת כולם, ושהכל יחזור לקדמותו.