המצב
קוראים לי שיר ואני בת 11 יש לי אח קטן בן 5, קוראים לו סתיו והוא עדין לא מבין את המצב. אני חייה לתוך מציאות בוגרת, אחרת ולא מודעת לפוליטיקה שקשה אפילו לאלה שמסבירים אותה, אלה שנראים לי כולכך חכמים, אלה שמדברים בלי לעצור, אלה בטלוויזיה, אפילו הם לא מבינים כמה קריטית כל החלטה.
למרות שאני רק בת אחת עשרה אני צריכה להיות כמו אמא בשביל סתיו, אבא ואמא עובדים עד חמש ובימים אלה החמש הזה נירא לי כמו שנה, אין לנו לא בית ספר ולא גן.
אני גרה בשדרות, לפני כמה ימים התחילה מלחמה, אמא מנסה להסביר לי שזה לא בידיוק מלחמה, זה יותר כמו מבצע, אבל בתור ילדה שכל חמש דקות רצה לממ"ד זה בול כמו מלחמה, אני חושבת על החיים שיכלו להיות לי בלי הפחד הזה.
גם בימים אלה אמא ואבא צריכים ללכת לעבודה, אמא ביקשה שאני ישמור טוב על סתיו ולא יפתח לאף אחד את הדלת. היא שמה לנו טלוויזיה בממ"ד, הכניסה לנו כמה משחקים וביקשה שלא נצא משם עד שהיא או אבא חוזרים. סתיו לא שקט, הוא רוצה לצאת, הוא לא מבין מה קורה, הוא נולד למציאות הזאת, הוא רגיל להיכנס לממ"ד לצאת אחרי עשר דקות וזה נגמר, הפעם, זה לא.
באחת האזעקות באותו היום, נשברתי, זה לא משהו שאני עושה בדר"כ אני ילדה שקשה לשבור אותה, אבל משהו במצב המתוח הזה לא נותן לי שקט, סתיו לא הבין למה אני בוכה, בשבילו האזעקות האלה הן שיגרה, רציתי לספר לו, אבל לפני כמה ימים אמא אמרה שהמצב הזה הוא לא לילדים בגיל של סתיו ועדיף להשאיר את השיחות האלה שהוא קצת יגדל.
בכיתי בכל הכוח ידעתי שאם אני כבר בוכה זה בגלל מתח ועצבים ועדיף שאני אשחרר אותם בפעם אחת, אחרי שנרגעתי סתיו חייך ואמר שהכל בסדר, ניסיתי להבין שהמצב לא הכי מזהיר ושכנראה נתקע בממ"ד הזה עוד כמה וכמה ימים…
ביקשתי מסתיו להעביר לחדשות, עכשיו תורי לראות טלוויזיה. המשפט הלא מוכר קפץ לי לעניים "אזעקות בגוש דן" התפלאתי, פיתאום עבר בי פחד מצמרר כזה, המשפחה שלי גרה בגוש דן, הפחד הזה השתלט עלי יותר מהר מהרגיל, הטלפונים נותקו לא יכולתי להתקשר למשפחה, פחדתי, חיכיתי לראות אם יש נפגעים אבל לאחר כמה דקות אמרו שאין ונרגעתי, זה היה רגש שקשה לי להסביר, פחד כזה, מוזר.
עצמתי עניים והתפללתי שהכל יגמר, שנחזור למצב הרגיל, בלי פחד, אם קצת חששות אבל עם יותר ביטחון.
אבא נכנס ואמר שאנחנו יכולים לצאת אבל לא עברו חמש דקות והיתה אזעקה.. אבא חיבק אותנו ואמר שהוא מבין שהמצב הזה קשה לנו אבל אין מה לעשות, במלחמה כמו במלחמה מישהו נפגע. פיתאום התבלבלתי, אז זה מלחמה, כן? לא? אז למה אמא אומרת שלא? המשפט הזה בלבל אותי, ושוב היתה אזעקה הפעם זה היה צירוף המילים "צבע אדום" אבא חיבק אותנו יותר חזק, אף פעם לא הבנתי את ההבדל בין האזעקות לצבע אדום.. בשני המצבים אנחנו נכנסים לממ"ד יוצאים אחרי חמש דקות ושוב, הכל מהתחלה, אז למה כל הזמן משנים את הקריאה.. הכל היה לי מוזר, לא ברור, אפל, עצוב, מתי זה יגמר? פחדתי. אולי משהו יקרה.. יצאנו מהממ"ד במשך חצי שעה הכל היה רגוע, אמא נכנסה הביתה וחיבקה אותי ואת סתיו, סתיו ביקש ללכת לסבתא, כבר שבוע שלא נסענו למרכז, כל שבוע לפחות פעם אחת אנחנו נוסעים לבקר את סבא וסבתא, גם זה כבר לא היה, הכל בגלל המלחמה הזאת, סליחה, לא מלחמה.
עוד יומיים יש לחברה טובה שלי יום הולדת, אמא לא מסכימה שנצא מהבית, אני לא יודעת מה נעשה? מה לא נחגוג לה יום הולדת? היא צריכה להיתקע בבית ביום הולדת שלה, שכל דקה יש אזעקה, ושוב נשמעה אזעקה שהסיחה את דעתי.
תגובות (0)