המפלצת

מידי פעם היא מתעוררת. המפלצת. בלי צורה או קול. אתה יכול לחשוב שהיא לא כזו רעה כי היא לא רוצה אותי לאכול רק לבודד. בקול שלה בראשי מהדהד היא גורמת לי להצטמרר ולא מיתוך ריגוש סוער, פשוט היא שם, בתוכי, מהדהדת על עברי ודוחפת את הפחדים קדימה. שלא יקרה שוב, שלא יחזור חלילה. המפלצת הזו מציפה אותי בתחושות רעות בדברים שהייתי רוצה לשכוח . היא מקרינה אותם מולי. מעל לראשם של האנשים שאוהבים אותי, לוקחת ממני את כל הכוח. ובמקום להיות חנוקת אהבה בשניה אני הופכת להיות חנוקת פחד. אבא בא לחבק ובשניה הגוף שלי משתתק וכשמישהו ברחוב בטעות בי מתחכך כל הגוף סומר מצטמרר וזה לא בגלל משהו שעשית לי, זה בגלל מישהו אחר. זה בגלל המפלצת, שמתעוררת לחיים כמעט כל יום. מנסה להגן אבל גורמת לי להיות מתוחה בדום. עוטפת את כל גופי ומתגוננת כמישהו מתקרב כשמישהו נוגע ולאו דווקא נגיעה מינית או לא במקום. הופכת אותי לבלתי נסבלת, מרוחקת, מרוסקת לא מחוסנת, מצולקת, מבעירה כל מה שאני מכחישה. מעלה אל החוף כל מה שניסיתי להטביע. גורמת לי להתמודדת שוב ושוב עם העבר שהלוואי היה נסתר מעיני, העבר שאני מתפללת כל לילה שלא היה קורה לי. ולמה הוא קרה לי? כי יום אחד המפלצת לא התעוררה. לא חשבה, לא התגוננה. היא פשוט נתנה אמון, אז עכשיו היא חדה, קרה, רעה ועוד מליון מילים נחרצות. היא שם בשמירה, רק שלא יקרה מה שקרה.