המלכה אוליבר חלק 1 מתוך 2

פעם, בממלכת האור, שלט המלך אוליבר והמלכה לורה. יום אחד המלך אוליבר מת, במלחמה נגד צבא אחר, ביום הלידה של בתו. לורה החליטה על שם לתינוקת- אוליבר, על שם אביה. כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה, הצבא פלש לממלכת האור והשתלט על המלוכה. הם עמדו להרוג את אוליבר ואת לורה, וללורה היה רעיון- להסתיר את בתה הקטנה בשדה, בתקווה שימצאו אותה. הדשא היה ארוך וירוק, לורה כיסתה את אוליבר בשמיכה ירוקה כדי שתשלב… ואז…. "הנה היא! הנה המלכה לורה! תהרגו אותה!" פקד אחד החיילים. הם סחבו את לורה, והרגו אותה על יד קיר כלשהו. אחרי כמה שעות, אישה צעירה הגיעה לשדה. היא שמעה בכי ולא ידעה מאיפה הוא בא. ואז, היא הבחינה בתנועה בדשא. ככל שהתקרבה הבכי התגבר. ואז… היא הבחינה בתינוקת הקטנה, שנראתה בדיוק כמו אוליבר… היא לקחה את התינוקת וערסלה אותה בידיה. "אוליבר." אמרה האישה בקול רך. התינוקת הקטנה פתחה את עינייה הקטנות, הביטה באישה, והתחילה לצחוק צחוק תמים, צחוק כה תמים של תינוק רך. האישה לקחה את אוליבר, ורצה אל ביתה, עלתה אל אחד החדרים, והניחה את התינוקת בעריסה. האישה לקחה תמונה של תינוקת, ואמרה: "ליין, מתגעגעת אלייך…….."
-כעבור כ-15 שנים-
"לייני, בואי לאכול, האוכל על השולחן!" קראה האישה. "טורי, אולי תירגעי? הילדה יודעת מתי האוכל מוכן, היא הכינה אותו." אמר בעלה של טורי. טורי שינתה את השם של אוליבר לשם לייני. אם השלטון יידע שהיא אוליבר, הוא יוציא אותה מיד להורג! והקטע הכי מוזר הוא, שגם אוליבר לא יודעת… אוליבר [כלומר, ליין] ירדה מחדרה. היא הלכה אל השולחן, ואמרה: "אה, אמא, המרק שלי כנראה נחל הצלחה אם הוא נראה כל כך טוב, ו.. מריח טוב." טורי התיישבה, וגם בעלה, הם לקחו את הצלחות מלאות במרק העוף, לקחו את הכפות והתחילו לאכול. "לייני, יש לנו משהו לספר לך." אמרה טורי. בעלה אמר: "טורי! לא עכשיו! עוד לא!" ליין שאלה: "למה לא עכשיו?" "כי את לא יכולה לדעת. אסור לך." אמר בעלה של טורי. "ברני, אנחנו חייבים לספר לה." אמרה טורי. ברני צעק: "לא!" ליין שאלה: "לא אבא! אני רוצה לדעת! תספר לי!" "אנחנו לא נספר לך, וזה סוף הדיון." קבע ברני. ליין וברני- שניהם עיקשים. ליין המשיכה להתעקש: "תספר!" "לא!" התעקש ברני. ליין אמרה: "תן לי לפחות רמז!" ברני אמר: "לא! עכשיו אם תמשיכי להתעקש על זה אני אתן לך עונש." "בסדר! אני גמרתי עם האוכל!" אמרה ליין בכעס וקמה. ברני צעק: "ל-ליין! ליין תחזרי הנה! ליין!" ליין עלתה לחדר שלה, הזיזה קצת את השידה הורודה שעמדה ליד מיטתה. הייתה שם דלת קטנה וסודית. ליין פתחה אותה, ולקחה את התמונות שהיו בתוך הארון הקטנטן הזה. היא סגרה אותו, החזירה את השידה, ונשכבה על המיטה. "איך זה ש…..אנחנו נראות כל כך דומות בתור תינוקות… מעניין אם גם היינו דומות אם אוליבר לא הייתה מתה התור תינוקת." ליין עצמה עיניים. "רגע…" אמרה ליין, היא קמה, פתחה את העיניים והוציאה מארון הבגדים אלבום תמונות. היא פתחה אותו והוציאה תמונה. "לא יכול להיות.." היא אמרה בשקט. התמונה שהייתה באלבום הייתה זהה בדיוק לתמונה של אוליבר. "אמא! אבא! יש לכם הסברים לתת לי!" צעקה ליין. היא ירדה למטה, הלכה אל הסלון והחזיקה את שתי התמונות. היא שאלה: "למה יש העתק של התמונה של אוליבר באלבום שלי?" "ברני, זה הזמן." אמרה טורי. ברני התחיל להסביר: "את מכירה כבר את הסיפור של אוליבר, שהיא מתה בגיל צעיר, אבל אף אחד לא מצא את הגופה שלה. אבל זה מה שכולם חשבו. המלכה לשעבר לורה, החביאה את התינוקת בשדה, ולאחר מכן נרצחה. אישה אחת מצאה את אוליבר בשדה, והיא מגדלת אותה עד עכשיו. והתינוקת הזאת….. זאת את, לייני. כלומר… אוליבר." ליין [אוליבר] שקעה בתדהמה. היא אמרה: "אתה כאילו רציני?! ושמרתם את זה בסוד כבר 15 שנים?! מה עוד אתם מסתירים?" "כלום." אמרה טורי. אוליבר יצאה מהבית, הלכה אל בית חברתה. היא דפקה בדלת, והחברה הכי טובה שלה פתחה את הדלת. "ליין? מה קרה?" היא שאלה. אוליבר ענתה: "אני צריכה לספר לך את זה בפנים, אסור שמישהו יישמע." הן נכנסו פנימה, עלו לחדר וישבו שם. "מריאן, מה היית אומרת אם הייתי מספרת לך סיפור אמיתי על המלכה אוליבר?" שאלה אוליבר. מריאן אמרה: "סיפור? ספרי." "היא עוד בחיים." אמרה אוליבר. מריאן צחקה, ואמרה: "די, תהיי רצינית. איך זה שעדיין לא ראינו למישהי את כתם הלידה של המלוכה על הכתף שלה?" "זה כתר עם שלוש נקודות מעליו?" שאלה אוליבר. מריאן אמרה: "כן, זה אותו הכתם שהיה לכל בני המלוכה, חוץ מהשלטון של עכשיו, של קתרין…" אוליבר הרימה קצת את השרוול שלה, ושאלה: "הכתם הזה?" "אולי…בר?!" שאלה מריאן בבהלה. מריאן אמרה: "אוליבר, כדאי שתיזהרי, אם המלכה קתרין תגלה שאת כאן, את תמותי! ואז הסיכוי של כולם לאושר ייגמר." "מה זאת אומרת הסיכוי של כולם לאושר ייגמר?" שאלה אוליבר. מריאן ענתה: "ליין… כלומר, אוליבר, את היחידה- שתוכל לנצח את קתרין ואת הבת שלה, רונה." "אני? נגד מיליוני החיילים האלה?" שאלה אוליבר. מריאן אמרה: "כן." אוליבר אמרה: "מריאן, את משוגעת. אין לי כוח כדי להרוג זבוב." "אבל את כן עצרת את ג'ו והחבורה שלו כשהם עמדו לעשות לי.. דברים." אוליבר אמרה: "נכון, אבל זה שונה… הם לא היו חמושים!" מריאן אמרה: "היו להם רובים וסכינים. עבורי זה חמוש." הדלת נפתחה, ואחותה הקטנה של מריאן נפלה. "ליילה, צותת לנו?" שאלה מריאן. ליילה אמרה: "כן! ואני לא מאמינה שזאת…. את! הנסיכה אולי…" מריאן קמה והניחה את היד שלה על הפה של ליילה. היא סגרה את הדלת, ואמרה: "ליילה, אם המלכה קתרין תשמע אותך היא תהרוג את אוליבר." "להרוג את אוליבר? אני לא אתן לה! אני אהיה בשקט, אני נשבעת!" אמרה ליילה. "אוליבר…. בהצלחה עם הסוד." אמרה מריאן. קמתי מהמיטה שלה והלכתי הביתה.
-בארמון המלכה קתרין-
"המלכה קתרין! המלכה קתרין!" קרא מישהו. קתרין שאלה: "מה?" "את לא תאמיני מה שמעתי!" אמר אותו איש. קתרין שאלה: "מה שמעת?" "הנסיכה אוליבר… בחיים!" הוא אמר. קתרין שאלה: "הנסיכה אוליבר?!?!?!" הוא הנהן. קתרין אמרה: "קח איתך את החיילים הטובים ביותר מהטובים, תמצא את היקר לאוליבר וכלא אותם כאן. זה ימשוך אותה לכאן כמו עש ללהבה!" הוא הנהן.
-בדרך של אוליבר-
אוליבר לא מצליחה עדיין לעכל את זה. היא לא ליין, הדמות שקיבלה מטורי וברני במהלך החיים, אלא… היא הנסיכה אוליבר, שהוריה- כבר מתו. היא הביטה בשמיים הכחולים, ולחשה: "אמא… אבא.. מה אני צריכה לעשות?" היא נכנסה הביתה. "טורי? ברני?" היא שאלה. היא בדקה בכל החדרים בבית. היא הלכה לחדר של טורי וברני, היא הביטה בדברים שם. איזה מישהו הופיע מאחוריה. "מופתעת, ליין? כלומר… אוליבר?" שאל אותו האיש. אוליבר שאלה אותו: "איך ידעת?" הוא ענה: "אני יודע דברים." אוליבר נשמה עמוק, ושאלה: "איפה הם?" "איפה מי?" הוא שאל. אוליבר אמרה בכעס: "אל תשחק איתי משחקים." האיש ענה: "אה, ההורים העלובים שלך? הם בצינוק. כן, אני אעדיף לשחרר אותם אחרי שנהרוג אותך, וכך מעדיפה גם המלכה קתרין." אוליבר אמרה: "אתה לא תהרוג אותי. במיוחד לא עכשיו." "נכון שלא עכשיו. יש לך שלושה ימים לבוא אל הארמון או שההורים החדשים ישנים שלך… ימותו." הוא אמר ועזב את הבית. אוליבר התיישבה בחדר שלה, הביטה בתמונה שלה בתור תינוקת, ואמרה: "החיים היו הרבה יותר קלים אם פשוט קתרין לא הייתה נכנסת לשלטון." "ליין? ליין!" קרא קול. אוליבר ירדה לסלון, החברה שלה [חברה אחרת] מיי הייתה שם. "מה קרה פה? למה החיילים של קתרין היו פה?" היא שאלה בדאגה. עניתי: "אני לא ליין! אני.. אני הנסיכה אוליבר! ואני מצטערת על כך." "תאטי, ליין." אמרה מיי. אוליבר התחילה להסביר: "אני הנסיכה, הנסיכה אוליבר, שחשבו שהיא מתה לפני 15 שנה, א-אבל, מסתבר שההורים המאמצים שלי הדביקו לי תדמית חדשה, חייתי בין כולם, ובלי לדעת מי אני. אם בשלושת הימים הבאים אני לא אלך לארמון לגזר דיני, מי שגידל אותי במשך כל השנים האלה ומנע ממני לגווע ברעב בגיל של כמה ימים, ימות לגמרי! אני לא יודעת מה לעשות, מיי., אין לי ברירה, בשניהם יש מוות. אני לא יכולה לאכזב אף אחד…" "אוליבר, אני באה איתך. אנחנו נפיל את קתרין. אף אחד לא ימות בשלטון הזה!" אמרה מיי. אמרתי לה: "אני לא אתן לך לסכן את עצמך. מחר בבוקר, בדיוק בשמונה, תגידי לכולם לאן אני הולכת. אני אלך אל הארמון ו..יודעת…." מיי אמרה: "לא, אוליבר, אני לא אתן לך למות." אמרתי לה: "מיי, אל תדאגי לי. אני אמות, אבל… לפחות הם יחיו. מיי, אם את מכבדת אותי, תעשי מה שאמרתי לך." מיי נשמה עמוק, ואמרה: "בסדר…. אוליבר…." היא חיבקה אותי. התחלנו לבכות. "אני אתגעגע אלייך." אמרתי לה. היא אמרה: "גם אני." היא הלכה.
-כעבור יום, מנקודת מבטה של מיי-
"היי, מריאן, תקשיבי, אני צריכה שתצאי עכשיו מהבית שלך עם נשק. לי, לך ולאוליבר." אמרתי. מריאן שאלה: "למה?" "אוליבר נסחטת על ידי קתרין, אם לא נעצור את קתרין אז הסוף הגיע." אמרתי. היא אמרה: "אויש, למה היא לא יכולה ללכת לשם בתשע? אני לא עצמתי עין כל הלילה." אמרתי לה: "מריאנה רוזה!" "אני לא הייתי צריכה לספר לך את השם המלא שלי. טוב אני באה. לאן לבוא?" אמרה מריאן. אמרתי לה: "לארמון."
-מנקודת מבט המספר-
אוליבר יצאה מביתה, לבושה בבגד חגיגי ויפה, שיער עם סיכות צבעוניות, נעליים מתוקות, היא לבשה את צמיד החברות שיש למיי ומריאן, וכמובן לה. היא החזיקה ביד שלה תמונה, תמונה של עצמה בתור תינוקת. "זאת היא…" "אני לא מאמינה, אמנדה תסתכלי! זאת היא!" "יו אחי הנסיכה אוליבר…" "אוליבר?! היא לא מתה לפני חמש עשרה שנה?" "למה אתה מזיל ריר על הנסיכה?" שמעו את הקולות, כולם דיברו. הם הקיפו אותה. טיילור אמרה: "אל תדברו שטויות. זאת ליין מורלין, היא לא נסיכה." טיילור אף פעם לא בעדה. "ליין שקרנית! ליין שקרנית!" היא התחילה לקרוא, וכולם הצטרפו אליה. "מי בכלל אמר לכם שאני נסיכה?" שאלה אוליבר. "האמת שאיזה איש אחד." אמרה מישהי. אוליבר אמרה: "טעיתם, אני לא נסיכה ולא נעליים." נער עבר לידם, זה אור. הוא תמיד חילק את העיתונים. הוא שאל: "שמעתם על החדשות?" הוא החזיק עיתון ביד. "ליין מורלין- הנסיכה אוליבר". יופי, עד שהם כבר חשבו שהיא לא נסיכה…. "אוליבר?" הם שאלו. היא פשוט ברחה. לא ידעה מה להגיד…. ואז היא נכנסה אל הארמון. השומר הביט בה, ואמר: "יום טוב אוליבר. מצטער שזה היום האחרון שלך…." היא חייכה אליו, זה היה חיוך מזויף. הדמעות כבר חנקו את הגרון שלה. "הגעתי, קתרין." אמרה אוליבר. היא קראה לשומרים שלה, ולבת שלה. "מה אמא?" בתה שאלה. קתרין אמרה: "עכשיו תראי איך אני משמידה את הנצר האחרון למשפחת המלוכה האמיתית. רונה, שבי כאן, זה מופע של פעם בחיים." השומרים הגיעו והחזיקו את אוליבר. היא אמרה: "קודם כל שחררי את טורי וברני. אחר כך תהרגי אותי." קתרין אמרה: "בשמחה! סברינה, הביאי את המורלינים." הם השתחררו.. ואז… האקדח הוצב. "ביי ביי, אוליבר.." ואז נשמעה ירייה.