המכתב האחרון- קטע קצר ליום הזיכרון.

אהובה שלי.
אתמול המפקד הגיע אל הפלוגה ואמר שמחר זה קורה. מחר היום הגדול. מחר היום המכריע. מחר אנחנו נכנסים.
היינו מעט בשוק אבל לאחר מכן התאפסנו. כמה דקות אחר כך הוא חזר שוב ואיתו היו הפלאפונים של כולנו. הוא החל מחלק אותם אחד אחד, ובהתחלה לא הבנו לשם מה.
לאחר החלוקה הוא הסביר שעלינו לכתוב מכתב למקרה שיקרה משהו. את המכתב האחרון.
לא נבהלנו וגם לא היינו בשוק. ידענו. ידענו שיש סכנה גדולה וידענו שיש סיכוי גבוה מאוד שניכנס ולא נצא.
מיד חשבתי עלייך. בטח יושבת עכשיו מול הטלוויזיה, המחשב והעיתונים ועוקבת אחרי כל ידיעה וידיעה.
אני רוצה להגיד לך שאם יקרה לי משהו. כל משהו. אני תמיד אוהב אותך בלב שלם.
אני רוצה שתבטיחי לי שלא משנה מה, את ממשיכה הלאה. וגדלה ומתפתחת כמו שאת עושה עכשיו ומגשימה את כל החלומות שלך. החלומות שלנו. שתמצאי לך מישהו שיעשה אותך מאושרת ונאהבת אפילו יותר ממה שאני עשיתי אותך. כי מגיע לך.
אהובה שלי, אני רוצה שתמסרי להורים שלי שאני אוהב אותם כל כך ושאני מודה להם על כך רגע ורגע מהחיים שלי.
שתמסרי לאחיי הקטנים שאני תמיד אשמור עליהם ואהיה גאה בהם בכל מה שהם יעשו או יבחרו בו לנכון.
אני רוצה שתדעי שגם אם אני לא אהיה שם פיזית לצידך אני תמיד אשמור עלייך מלמעלה. את השמחה שלי, את האור שבעיניים שלי ואת הסיבה שאם אני אלך עכשיו, אני אלך מאושר וגאה.
אני רוצה שתדעי שנהנתי מכל הרגעים שבחיי. גם בקלים וגם באלו שפחות.
הייתי מאושר ושלם עם עצמי. וגם אם אני אלך? אני אלך בגאווה. בתחושת שייכות וכבוד.
אהובה שלי, בעוד פחות מעשרים וארבע שעות אנחנו כבר בפנים. ותדעי שאני אחשוב עלייך שם כל הזמן. אני אוהב ואוהב אותך כל הזמן.
אני מאוד מקווה שבעוד כמה ימים אני אצא, אקבל את הפלאפון בחזרה ואעשה 'מחק' על המכתב הזה גם מההיסטוריה של הטלפון וגם מהמחשבה שלי.
אבל אהובה שלי, אם את עכשיו קוראת את זה, זה אומר שזה נגמר. זה המכתב האחרון.