הלכת לי , ולא חזרת .

זה קרה לפני כחמישה חודשים .
שלחתי אותך , הדבר הכי חשוב לי לידיים של צה״ל .

הסעתי אותך לתחנה .
כשיצאנו מהאוטו , הסתכלתי עלייך לרגע .
בני , האחד והיחיד , הולך להגן על המדינה בגופו .
עייניך החומות נוצצות כמו תמיד .

״תבטיח לי שתשמור על עצמך.״ אמרתי וחיבקתי אותך , יודעת שזה בילתי אפשרי , אבל מנסה למצוא נחמה .
״אני מבטיח אמא .״ אמרת לי וחיבקת אותי בחוזקה .

מדיך הירוקים , מגפייך השחורות , ובידך תיק גדול .

נשקתי לך על המצח והלחי .
״אני אוהבת אותך .״ אמרתי
״גם אני אמא .״ אמרת וחיבקת אותי שוב .
וזהו אתה הולך ומתרחק .

עברו ארבעה חודשיים .
אתה סיפרת לי איזה כיף לך שם , אתה מספר לי שמצאת חברים חדשים , ושקנית לי מתנה .

אבל לא סיפרתי לי שאתה יוצא ללבנון .

חודש כמעט עבר ושום דבר לא השתנה , אני מחכה שתתקשר ואתה לא מתקשר , ובכל צלצול טלפון אני מקווה שזה אתה .

יום אחד הטלפון צלצל .
שוב קיוויתי שזה אתה .
מתברר שזה המ״גד -מפקד גדוד-
הוא סיפר לי שנהרגת , שהאלוהים לקח לי אותך .
זרקתי את הטלפון בחוזקה והוא נשבר .
וזעקתי להאלוהים .
מי הוא חשוב שהוא ?
לוקח לי אותך , הדבר הכי חשוב שלי .

לאחר מכן , התקיימה הלוויה .
כאשר הכניסו אותך לאדמה , צעקתי כמו משוגעת .
דודתך ודודך החזיקו בי .

כשקברו אותך בכיתי את נשמתי .

חזרתי הביתה , הבית ריק .
ואני יושבת על מיטתך , מריחה את בגדיך .
ושוב מתחילה לבכות .