הכספת- פרק ב'

"שעמום טוטאלי." סיננתי לעבר מי שישב לידי, אך נראה כי על-פי נחירותיו החלושות ועיניו העצומות הוא נרדם לפני מספר דקות. לאחר כמה דקות שבהן שמעתי חומר לימוד אשר הוסבר בדיבור חלוש ומרוחק ע"י המורה, כאב ראש אחז בי. כבר לא יכולתי להיאבק בו, ונרדמתי.
"אלפרד, אלפרד!" קרא קולו של אלברט.
"אלפרד! קום אני אומר לך! אתה לא הולך להעיר אותי באמצע הלילה ולא להיענש!" שאג אלברט. פקחתי את עיניי. המורה לא הייתה שם. התלמידים גם לא. אפילו לא הייתי בבית הספר. תירגע אלפרד, זה היה רק סיוט. כלום לא קרה באמת. חשבתי לעצמי.
"איזה סיוט תקף אותך כנראה בלילה. חלמת שוב על ההרצאה המשעממת?" שאל.
"כן. המורה הזאת רודפת אותי בכל מקום. גם בחלומות." השבתי לו. העובדה שגברת קייט יכולה לחדור לחלומות של אנשים ולהטריד אותם בחלום הפחידה אותי ועוד יותר את שעות השינה שהפסדתי בגלל המרשעת הזו.
"להכין לך קפה?" שאל אלברט.
"כן, אחד סוכר, שניים חלב." אמרתי בנימה הרצינית ביותר.
"נו, סתם צוחק." הוספתי. אלברט ניגש אל המטבח והחל להכין את המשקה. כשסיים את מלאכת ההכנה, פסע לכיווני ותוך כדי העביר סטירה על קדקודו של בריאן. הוא התעלם מאלברט. יצאתי מהבית אל החצר, כדי להוציא מתיבת הדואר כמה מכתבים וחובות שנשלחו לשם.
"מים, ארנונה, חשמל, צו עיקול, גז, רגע, צו עיקול?!" הקראתי את כותרות המכתבים שנשלחו.
"תמשיך לקרוא," אמר אלברט, תוך כדי שהוא לוגם לגימה מהקפה שלו.
"טלפון, הזמנה." סיימתי להקריא. בדקתי אם אין עוד מכתב בדואר. התיבה הייתה ריקה.
"הקרא את ההזמנה." אמר בריאן.
"אלפרד, בריאן ואלברט היקרים, הנכם מוזמנים לפגישה ברחוב וולסטריט חמש. יהיו שם כמה חבר'ה. מקווה לראותכם, ב-02.03.1999, בשעה חמש ועשרים. נראה אתכם מאחרים." הקראתי.
"למה אני תמיד אחרון?" שאל אלברט בקטנוניות. אני ובריאן התעלמנו ממנו והתחלנו להתכונן לקראת המפגש.
"מה יותר מתאים, עניבה בצבע שחור או אדום?" שאלתי את בריאן.
"הממ… שחור יראה נאה יותר." השיב. אלברט לבסוף נכנס לבית וקרע לאלף פיסות את העיתון, כנראה מזעם מטופש שיחלוף עוד כמה שניות.