"הכל בסדר"

אזהרה: גם בשיר המצורף וגם בקטע עצמו יהיה שימוש במילים גסות. מאוד.
(תשמיעו את השיר בזמן שאתם קוראים)

זה התחיל כשהייתי בן שתים עשרה. התחיל ולא נגמר עד שתפסתי ביצים והשבתי מלחמה.
לא הייתי ילד פופולרי. תמיד כשהייתי מתיישב ליד מישהו הוא היה קם והולך לשבת במקום אחר.

עד שיום אחד זה נמאס להם.

התיישבתי ליד ילד אחד, שנורא רציתי להיות חבר שלו. במקום לקום, כמו שציפיתי, הוא נשאר לשבת והסתכל עליי במבט בלתי מפוענח.
התחלתי לחשוב שהוא רצה לשבת לידי. שיש לי חבר. אבל אז הוא קם מהספסל. חשבתי שהוא ילך לשבת במקום אחר, ודמעות החלו להצטבר בעיניי. אבל אז הוא הסתובב בחזרה אליי ואגרופו הונף אל פניי. כאב חד נורה בלחי שלי. לא הבנתי איך הגעתי לרצפה, אבל עובדה ששכבתי עליה עם גבי, אוחז בפניי בהלם.
"י'הומו מפגר! קוקסינל מטומטם, מה אתה לא מבין?! אף אחד לא רוצה להיות לידך! תעזוב אותנו בשקט כבר, חת'כת מתרומם מסריח!" הוא צעק וירק על פניי.
חבריו צעקו דברים דומים ובעטו בצלעותיי. הם הלכו משם, מותירים אותי מתפתל ומשתעל דם על הרצפה. כולם הסתכלו עליי, אבל אף אחד לא קם לעזור. אף אחד לא אמר שהם טעו. הם פשוט ישבו שם והסתכלו על תחילתו של הסוף שלי.

זה עבר גם לחטיבה. הייתי הולך במסדרון עם ראש מושפל והכובע של הקפוצ'ון משוך כמה שיותר למטה על פניי. בכל פעם שאחד מהילדים האלה היה רואה אותי, הוא היה דוחף אותי על הקיר ומרביץ לי.

הם התחילו להרביץ למי שדיבר איתי. נוצר מצב שאף אחד לא העז לדבר איתי חוץ מקללות. ילדים נוספים הצטרפו אליהם והרביצו לי גם. ואני נותרתי דומם. לא העזתי לספר לאף אחד. אם אני אספר למישהו הם ירביצו לי עוד יותר. שום דבר לא יעצור אותם.

אבל יום אחד הם חצו את הגבול. הייתי בשירותים ואכלתי את ארוחת הצהריים שלי, כמו כל יום. ארבעה ילדים נכנסו וראו אותי. התקפלתי והתכוננתי לחבטה. שניים מהם הרביצו לי באכזריות יתר כשהשניים האחרים חיטטו בתיק שלי. אחד מהם הוציא שרשרת כסף עם תליון לב.
"לא!" צעקתי כשהוא נדנד את השרשרת מעל לאסלה.
הוא הסתכל עליי בחיוך ממזרי ואכזרי. ידעתי שלילדים האלה לא היה לב. "אוי, ההומו המסכן רוצה את התכשיטים שלו?" שאל השני. נאבקתי בכל כוחותיי בשני ילדים שהחזיקו בי.

הילד שמט את השרשרת לאסלה והדיח את המים. "לא! תוציא את זה!" צעקתי בכוח ודמעות הצטברו בעיניי. "מאוחר מדי. יאללה בואו לאכול." אמר והארבעה הלכו. זה ששמט את השרשרת לאסלה נתן אגרוף לשפתי לפני שהלך.

קמתי במאמץ והסתכלתי על המראה. ילד עם פנס שחור בעין, חתך מדמם בשפתו, שטף דם כחול בלסתו ושטף דם צהוב וכחול על מצחו, מעל העין השנייה. הרמתי על חולצתי באיטיות ובחנתי את בטני הכחושה. שטפי דם וחבלות בשלל צבעים היו מפוזרים על כל השטח, וכמה מהם דממו. הסתובבתי ובחנתי את גבי במראה. שטף דם עצום במיליוני צבעים היה באמצע גבי וכיסה כמעט את כל הגב שלי. נגעתי בו בעדינות וצעקתי בלחש מהכאב. כאב לי לבכות. כאב לי לדבר. כאב לי למצמץ. כאב לי לעמוד. כאב לי לשבת. כאב לי ללכת.

כאב לי לחיות.

חזרתי הביתה. ידעתי שהסימנים היו ברורים מדי. אבא שלי הרים את מבטו מהטלוויזיה וכשהתפקס על פניי קם בהבעה מבוהלת. "לעזאזל, מה קרה לך?!" שאל בחצי-צעקה. "סתם… זה כלום." מלמלתי. "זין על זה! אתה לא בסדר! מי עשה לך את זה?!" הסטתי את מבטי הצידה. "כמה ילדים מבית הספר… זה משחק." אבא שלי האדים ותפס בכתפיי. נאנקתי בכאב כשהוא לחץ על פצע שם. "אני נראה לך מטומטם? מי הבני זונות שעשו לך את זה?!" צעק.

נשברתי. "כל בית הספר. מלפני שלוש שנים." סיפרתי בצער ודמעה פילסה את דרכה בכאב מעיני הנפוחה. אבא שלי נתן לי חופשה של חודשיים מבית ספר. חודש אחד להחלמה. חודש אחר הוא אימן אותי. הריץ אותי. לימד אותי להרביץ. לימד אותי איך לאגור אומץ.

הוא החזיר אותי לבית הספר במכונית ותפס בכתפי. זה כבר לא כאב. "בהצלחה ילד שלי." יצאתי מהרכב והבטתי סביב. נכנסתי לבית הספר. שלוש שעות עברו בלי שום תקרית. אבל אז, בהפסקה, בחצר פנימית ומבודדת, הילד שהתחיל את כל זה נעמד מולי. זו הייתה התגלמות הרשע בשבילי.

"אני שמח שחזרת. היינו צריכים למצוא שקי אגרוף חדשים, אבל אף אחד מהם לא היה מוצלח כמוך. הקיאו והתעלפו מוקדם מדי, בקושי הספקנו ליהנות." האכזריות שנטפה ממנו הפתיעה אותי. זה היה מרושע אפילו בשבילו.

הוא התקרב אליי בשלווה, ידיו בכיסיו. כשהיה פחות מחצי מטר ממני, לקחתי צעד קדימה והכיתי את עינו בכל כוחי. הוא נפל על גבו בהפתעה. אדרנלין ושנאה, מרירות ודיכוי של ארבע שנים הניעו עת הרגל שלי אל צלעותיו. הוא התקפל ונאנק. הכל נעלם חוץ מהילד שהתעלל בי ארבע שנים, שנח על הרצפה, מוגש אליי כמו תרנגולת לשחיטה. בעטתי בצלעותיו שוב. ושוב. הוא השתעל דם וניסה למלמל תחינות. תפסתי באגרופי את צווארון חולצתו וקירבתי את פניו אל שלי. "תסתום כבר," סיננתי אליו והכיתי בלסתו בכל כוחי. קול של פיצוח נשמע, והוא צעק בכוח. השלכתי אותו כך ששכב על בטנו ואגרפתי את גבו בכוח. הוא בכה וצעק לעזרה. הרמתי אותו שוב והטחתי אותו בקיר. הוא שכב שם, רועד, מדמם ובוכה.

הרגשתי את כל הכוח נופל והתיישבתי בכבדות על הרצפה. שום דבר מזה לא היה קורה אם הם לא היו משליכים את השרשרת לאסלה. הייתי ממשיך לספוג מכות והעלבות להמשך חיי.

נזכרתי בתליון, הלב, שנפתח והציג בצד אחד תמונה של אמא שלי, יפהפייה ומחייכת. לפני שבע שנים. הייתי בן שמונה. היא התאבדה אחרי שהיא נאנסה על ידי אבא שלה. בצד השני של התליון היה כיתוב מסולסל, הכתב שלה. היה כתוב:

"גיבור שלי"