הילד לוחץ על ההדק

האווירה קצת מותחת ומפחידה אז אולי סיפורי אימה או סיפורי מתח אבל בחירה שלך,
הייתי אומרת "ואו" אבל הסיפור משתיק, גורם לחשוב.
זה פשוט… אין לי תיאור לזה.
כתבת מעולה לפי דעתי

יש בזה משהו מאוד אמיתי. אמיתי כמו פיסה של בד לבן במים. היא נספגת. היא שם. היא מתקיימת. וככה גם נקודת המבט של הסיפור הזה. היא נותנת לנו לספוג את הסיטואציה. מכל האספקטים מכל מה שלא ברור, היא לא קובעת ומאכילה, היא אמיתית כמו החיים. זו אומנות. היא לא תגיד לך בדיוק מה להרגיש כשאתה קורא את זה אבל היא תעביר לך סיטואציה מספיק טוב כדי שתרגיש כמו איך שמרגישים כשחייך באמת. משהו עוצמתי נורא , מחסור בהגדרות, ים של אפור, והתשובות, מי רצח מה , פחות משנות לפתע. אני חושבת שלאט לאט התחלת לכתוב פנטזיה, בסוף. על מה שהוא חושב. ההושטת אקדח היא מאוד יפה ואומנותית, אבל נראה לי שגם, שוב, בגדר הפנטזיה שלו. הוא אולי הוזה בשלב הזה.

שמעי, יש לנו קבוצת כותבים, רוצה להצטרף? גורן שם, ראיתי שהגבת לה

מעולה, הצורה שבה זה כתוב מאפשרת לקורא לדמיין בקלות את הסיטואציה מנקודת מבטו של הדובר שזה יתרון ענק לקטע. אפשר להרגיש בבירור את האווירה והדמויות, בעיקר את הילד, למרות שהמידע שנמסר עליו הוא מועט. אני חושבת שכשהילד מוזכר, הקורא אוטומטית מנסה לראות את הסיטואציה מנקודת המבט שלו ואז מפנה אותה חזרה לחייל. זה משחק מציאות כזה, אהבתי.

תודה לכולכם, אני תמיד מעריכה את התגובות שלכם זה נותן יותר מוטיבציה משכל דבר אחר נותן :)

הו וואו התגובה שלך לתגובה שלי באמת החמיאה לי. שלחי לי את המספר שלך למייל (:

אני לרוב אחד שכותב תגובות ארוכות ומפורטות, אבל לפני הכל, הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את זה, הוא זה:

https://www.youtube.com/watch?v=CL_LLpyM2sE

הכתיבה סבירה – אומנם אין טעויות משום סוג (שגיאות כתיב, טעויות דקדוקיות שאינן סלנג וכו'), אך משהו במשלב, בדימויים, בגוף הראשון, בתארים… משהו בזה צורם לי. הסיפור עצמו מעניין, אבל איכשהו ההקצנה, הרצון להמחיש את כל הכאב, במקום תיאור אובייקטיבי מעט יותר, נותן תחושה של סרט הוליוודי על מלחמה יותר מאשר של מלחמה באמת.
אותו האפקט יש לסוף הסיפור, שמרגיש אומנותי מכדי להיות מציאותי. שקרי, כמעט. הסיפור כולו מנסה להביע מידה מסוימת של חוסר תוחלת, חוסר משמעות בהרג, ולכן הייתי מניח שגם הסוף ינסה ויעשה משהו דומה. במקום להעניק לחייל סגירת מעגל נעימה, לתת לו לחיות ולסבול, או אולי למות כמה שנים לאחר מכן במאורע רנדומלי כמו תאונת דרכים או התרסקות מטוס, היה נראה לי כמו סוף הולם יותר.
אבל בסך הכל, מדובר בסיפור נחמד ונעים לקריאה, עם כתיבה סבירה בהחלט.

מילה אחת: zombie.
וכן, את כותבת טוב

נורא נהניתי לקרוא (אני חושבת שזה נשמע נורא, בהתחשב בתוכן של הקטע) יש פה משהו באמת עמוק ומחשבתי, וגם כתבת את זה בצורה מעולה ומשתקת. תיאורים מתאימים. ממש יכולתי לדמיין את מה שקורה שם. בהתחלה חשבתי שזה סיפור שואה (האמת שזה הדבר הראשון שעלה לי לראש כשקראתי את הכותרת) אבל זה יכול להתפרש גם למקרים אחרים…
יש לך כתיבה נהדרת ומרתקת, באמת.
חג שמח ^-^

אהבתי את הקטע. הוא מתומצת (לדעתי אפשר להוסיף אבל הוא מתומצת בצורה טובה), כתוב טוב, מעביר את הרגשת הפאניקה של החייל.. אבל משהו קצת מתפספס בעיניי.
הייתי רוצה להרגיש כמה הילד חלול – כמה כואב לו, כמה הוא מבוהל… התפקיד של הילד נאבד קצת בטקסט, מה שגורם לקיצוניות יתר בהתנהגות החייל; לא הספקנו להבין מה גודל החורבן שהחיילים באמת הביאו – החורבן שמופיע בעיניים ובגוף של ילד פצוע – ובגלל זה אני מרגישה שאנחנו לא מצליחים להתחבר למה שהחייל מרגיש או להצדיק את ההתנהגות המבוהלת שלו.. וזה חבל.

הפסקה האחרונה מרגישה לי הכי מפוספסת – בעיקר משום שהיא אמורה להעביר את המתח של סוף הסיפור. הייתי רוצה שתרחיבי קצת על הילד (איך שאת רואה לנכון) וגם עוד טיפה על החייל..
חוץ מזה, הסיפור באמת באמת טוב! נהניתי לקרוא אותו והוא השאיר חלחלה מסוימת – פשוט חבל שהאפקט לא היה גדול יותר..
אני מקווה שלא נעלבת או משהו.. זו ממש לא הייתה הכוונה.. אני מקווה שיהיה לך חג שמח♥
תס♥

יפה מאוד

מדהים! סוחף. אהבתי מאוד את התיאורים. פשוט נכנסתי לדמות

נשארתי המומה.
זה סיפור מדהים אבל קשה – וזה חלק מהיופי בסיפורים.