הילדים של חורף 73'

היום בכיתה יצא לנו לשמוע את השיר המוכר "ילדי חורף שנת 73',"
כשהמורה שלנו שאלה אותנו מה ההרגשה של השיר, בנות הרימו ידיים וענו "תקווה", "אהבה", "ציפייה לעתיד טוב יותר" ואני הבטתי ושתקתי.
וכשנגמרו התשובות האופטימיות, פנתה המורה ושאלה תלמידות שלא הרימו את ידיהן, וכן, פנתה גם אליי.
"עצב," עניתי. "אין פה שום תקווה. לא גדולה יותר מדי בכל אופן,"
הסברתי את עצמי:
הילדים האלו, שנולדו בחורף ש 73' כאשר הארץ הייתה הרוסה ופצועה, ציפו ליותר. הבטיחו להם כל כך הרבה. הבטיחו את השלום, עתיד טוב, עתיד שבו לא יצטרכו ללכת לצבא.
"זאת לא התלוננות," הבהרתי. "אבל יש פה המון תסכול,"
אחרי הכל, איך יכול להיות שהבטיחו להם כל כך הרבה ובכל זאת הם מתבגרים, לובשים מדים ויוצאים לעשות את מה שעשו הוריהם לעשות?
ואני חושבת על זה, ותוהה האם גם עכשיו אנחנו לא באותה סיטואציה?
הבנים והבנות מתבגרים ויוצאים לשרת, ובכל שנה, הורים מאבדים את בניהם ובנותיהם במלחמות.
אז איפה היונה עם עלה הזית? איפה האביב והפריחות? איפה קיום ההבטחות?
הילדים של חורף 73' ציפו, כן. הם קיווי שלא יצטרכו להביט להוריהם בעיניים ולומר, 'אני יוצא, אולי לא אחזור'. ולחלקם, אולי לא היו הורים לומר את זה.
הקרבנו כל כך הרבה.
כמה סבל יש בשיר, כמה כאב.
"כשהיינו קטנים אמרתם 'הבטחות צריך לקיים'," ככה נכתב בשיר.
תהיתי, מה קרה להבטחות? איפה הם עכשיו?
הבנות בכיתה התנפלו עליי יחד, הסבירו לי שיש נחמה במקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו. שהארץ הזאת היא שלנו.
המורה המשיכה להקשות ושאלה מה היה האידיאל של השיר.
עניתי: "מקום טוב יותר בשביל הדור הבא. כמו שנכתב: 'להפוך אויב לאוהב',"
והבנות הביטו בי במבט מבולבל, הרי הרגע אמרתי משהו הפוך לכאורה.
אז הסברתי.
"האידיאל היה מקום טוב יותר. מקום בו לא יהיו מלחמות,"
שוב התנפלו הבנות, וקיבלתי את הביקורת שלהן. עד שאחת אמרה "זה לא מקום טוב לדעתך?"
הבטתי בה ושאלתי: "לדעתך, כשאת פותחת את העיתון בבוקר ומגלה על תאונה שאבדו בה שבעה בני אדם. או על מחבל שהתפוצץ באוטובוס. או על כל דבר כזה. זה נשמע לך כמו מקום טוב יותר בשביל הדור הבא?"
הביטו בי הבנות בשתיקה ונאלצו להודות: לא זאת הייתה המטרה במלחמות הקודמות.
"אם דרוש לכם כוח ניתן, לא נחסוך," ככה נכתב בהמשך השיר.
מאיפה בא הכוח הזה? הכוח לקום ולומר נעשה את זה? לא חשוב כמה קשה זה? מאיפה באה המחשבה: אנחנו יכולים לשפר את העתיד. אנחנו יכולים לקוות?
אז נכון, ההבטחות לא הגיעו, רובן לפחות.
אבל היי, יצא לכם להביט החוצה מהחלון? אולי דווקא יש אביב ופריחות.
ויש לנו מדינה.
וצבא חזק.
נכון, כנראה לנצח נצטרך להילחם. מה לעשות, ככה זה כשאתה מהעם הנבחר.
אנחנו טובים מדי. אנחנו לא מתאימים לאחרים, שרוצים הם להיות כמונו. ולא, אני לא צוחקת.
ונכון, עוד לא הגענו לאידיאל.
ואולי אני לא מסתכלת דווקא על החצי המלא. אבל יודעים מה? תמיד נהיה במרחק מסוים מהמושלמות הזאת שאליה אחינו שנהרגו בקרבות קיוו. ותמיד זה יהיה חצי כוס מלאה, ואחר כך שני שליש כוס מלאה, ושלושה רבעים…
ואולי לא נגיע אף פעם למקסימום. אולי אף פעם לא נגיע לשלמות.
אבל אנחנו נשאף לשם. אנחנו נעשה הכל כדי להבטיח שלדור הבא יהיה קצת יותר.
האנשים האלו, של שנת 73' שנתנו הכל ובנו את הארץ שלנו, את המדינה שלנו, הם הכוח האמיתי.
המשפחות השכולות גם הם הכוח האמיתי.
כל אלו שהקריבו את עצמם או מעצמם בשבילנו. בשביל הדור הבא.
רק כדי לנסות לממש את האידיאל.
רק כדי לנסות להגיע למקום טוב יותר יותר. למען כולנו.

"הבטחתם יונה, עלה של זית,
הבטחתם שלום- בבית,
הבטחתם אביב ופריחות,
הבטחתם לקיים הבטחות…"