היומן של אדיסון צ'רלס|פרק 2

השעון המעורר צילצל, הייתי מתה לשבור אותו לחתיכות… אמא קראה מהמטבח: "אדיסון, עוד 10 דקות את צריכה לצאת". נכנסתי למטבח, אבא ישב שם הוא שתה את הקפה שלו אחרי שהוא טחן אולי אלף בפלות. שתקתי, אתמול רבתי איתו. "אמא, אני לא מרגישה טוב, אני לא רוצה ללכת לבית ספר" אמרתי לאמא. היא התקרבה אלי ואמרה: "אדיסון, אני יודעת שאת לא רוצה לראות את רון אבל את חייבת ללכת לבית ספר" .התוכנית שלי לא הצליחה, התארגנתי מהר ויצאתי לבית ספר, בדרך פגשתי את יהלי הולך עם אמה, מרחוק היה נראה שהם רבים… רצתי אליהם. "מה קורה?" שאלתי. הסתכלתי על אמה העיניים שלה היו אדומות. יהלי נראה עצוב. "מה קרה?" שאלתי. שניהם שתקו, כל אחד אחר היה חושב לעזוב אותם, אבל הייתי כמו אחות של יהלי אז ניסיתי להוציא מהם מידע. אמה ברחה כשהיא מתחילה לבכות. "אז מה קרה?" שאלתי את יהלי. "אני לא רוצה לדבר על זה" הוא ענה. לרגע הסתכלתי עליו שוב וראיתי כמה שהוא גבה הוא היה כבר אולי בגובה 1.78. עיניו הירוקות נראו חיוורות. שיערו השחור ארך. יהלי נראה ממש יפה ככה. נתתי לו אגרוף קטן בכתף, זה העלה על פניו חיוך, הייתה לנו בדיחה על זה מאז היום שהוא נתן אגרוף בכתף לרון ובטעות שבר לו אותה. ליהלי היה קשה להיות רציני. "היום בבוקר אספתי את אמה מהבית שנוכל ללכת ביחד, ובדרך התחלנו לדבר עליכם, אמה אמרה שרון חושב שהוא צודק והוא לא מבין למה את כל כך קשה איתו, אמרתי לה שהוא מאוד פגע בך והיא התחילה לכעוס עלי ואמה שרון צודק, מהר מאוד התחלנו לריב ואז את הגעת…" הוא שתק. ראיתי דמעה קטנה זולגת על לחיו, עצרתי בדחף לחבק אותו שתקף אותי פתאום. המשכנו ללכת בשקט, שנינו רבנו עם אח ואחות ושנינו היינו פגועים ומאוכזבים. את שאר הדרך רצנו כי נותרו שתי דקות לצילצול. הגענו בדיוק בזמן. כשנכנסתי לכיתה בדיוק ראיתי את אמה מדברת עם חברה שלה ואת רון יושב בשקט במקום ומצייר משהו. נזכרתי בימים שהוא היה כל הזמן משרבט דברים על הדף ומחשב כמו חנון, זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי בו, תמיד אמרתי לו שזה חנוני אבל שנינו ידענו שאני אוהבת את זה. הוא הרים את ראשו וניסה לחייך אלי. לשנייה שכחתי מה הוא עשה לי וחייכתי בחזרה לכמה שניות עד שהיה צילצול וישבתי במקום. אמה ניגשה אל הלוח: "היום נעשה ניסוי קטן…" כן אמה הייתה המורה שלנו, מעצבן לא? טוב רון ואמה ויהלי לא ויתרו על הכוחות שלהם, רק אני ולכן אני הייתי הכי רגילה מכולנו, אבל רון תמיד אמר לי שיש לי יכולת הבנה וחוכמת חיים. אמה נתנה לנו כמה חומרים וביקשה שנשער מה יקרה שנחבר את כולם ביחד. שאר הילדים אהבו את זה שאמה הייתה המורה שלנו כי לא נתנה אף פעם שיעורי בית. היו כמה השערות (בינהן השערה שחתול יופיע על הראש של אמה ויאכל לה את כל השערות שעל הראש – אמה נתנה לי ריתוק). השיעור נמשך רק חצי שעה (מזל!) אז לא הספקנו הרבה, מזל שאמה לימדה אותנו רק שעה אחת בשבוע. בצילצול כל הכיתה רצה לשיעור ספורט, רון נשאר אחרון. גם אני. שנינו הסתכלנו אחד על השני, עיניו החומות של רון נראו בהירות יותר עכשיו. אהבתי את זה. כל כך רציתי לומר לו שאני סולחת אבל לא רציתי לסלוח לו, הרגשתי קצת רע עם זה… "אאאני" הוא גימגם. התקרבתי אליו. ראיתי את הוא מסתכל בעיני הכחולות הוא תמיד אהב אותן, הסתכלתי בעיניו החומות הבהירות…