היא מחכה לו.

עברה שנה. יעל מחכה לגיבור שלה שיקח אותה מכאן. היא ממורמרת לבדה, והיא רק יושבת על הכורסה בה הוא ישב. היא קוראת את יומניו האישיים לפני שהוא הלך, בידיעה שהוא לא יחזור.
אבל בכל זאת היא מחכה לו. היא מחכה כשאמרו לה כבר שהוא נרצח, נהרג על ידי האויבים.
אם היה לה אומץ להפסיד הכול רק בשביל להיות איתו.. גם שהוא היה כל חייה, ולא היה מה להפסיד, היא עדיין פחדה להתאבד. היא שנאה את עצמה על כך, אבל ידעה שהוא לא היה מרשה לה לקחת את הסכין מהמטבח.
והיא נקסמת מיומנו הרהוט והמצמרר, שגורם ללב שלה להתרגש מחדש. הוא כתב עלייה כל כך הרבה בזמן המלחמה, והיא אפילו חשבה ששכח אותה. איך היא יכלה לחשוב כך אם רוב דפיו היו שירים עלייה?
הוא שאל את עצמו ביומן אם יעל זוכרת אותו, ואם עד עכשיו לא בגדה בו בגבר אחר. אם היא יודעת שהוא חי, או שמרוב הייאוש של המלחמה הארוכה היא פשוט ויתרה? חוסר הוודאות הרגה אותו. הלוואי שיעל יכלה להתקשר, ליצור קשר, להשאיר מכתב. אבל היא לא ידעה איפה הוא.
והוא לא ידעה איפה היא.
ליעל הסתבר שאהובה נתן היה כותב מוכשר, היא לא התייחסה לכך לפני שהוא הלך, והיא הצטערה על זה בפעם ה1000 שלה. אם הוא היה מראה לאהובתו כמה שהוא היה מוכשר, אולי החיים היו נראים אחרת, הוא היה כותב מפורסם וידוע, שלא היה צריך ללכת למילואים ולהשאיר אחריו 3 ילדים ואישה. וכשיעל חשבה על זה, דפיו היקרים של נתן נמלאו דמעות ונקרעו מעט.
היא סגרה את היומן במהירות, רק שהיומן היקר של החייל לא יישחט.
3 ילדיה עזבו את הבית, מצאו חיים משלהם ויעל נשארה לבד. לא היה לה את בעלה שתוכל לפרוק איתו את ליבה, או לשוחח על ילדיה הנפלאים והטובים. גם ילדיה חשדו שתתאבד מהאומללות שלה, אבל זה עדיין לא קרה. עדיין לא.
והיא רק מחכה לאישור ממנו, שתוכל לוותר על חייה הנוראים שהיו אחרי מותו.