החיים היפים

אני סובל מבעיה, וככל שעובר הזמן איני רואה פיתרון באופק. כרגע אני מושיט יד מוכתמת מסיגריות אל העוברים ושבים, מקווה לקבל מעט כסף או יחס.
לצערי זו אינה הבעיה. ובכן, אי אפשר להכחיש שזו בעיה מסוימת. אבל אני מתייחס למצבי כמציאות, כתוצאה.
בעייתי מורכבת יותר, היא אינה מסווגת כפסיכולוגית או כפיזיולוגית. לפחות לדעת הרופא. למעשה, סממניה אינם נראים לעין, מלבד מבט מזוגג שעולה על פני כאשר הזמן מתעוות.
מתעוות? כן, אתם מכירים את התחושה שהזמן זז מהר יותר כשנהנים ?
אני לא יודע מה גורם לכך, הזמן פשוט קופא לי.
הלוואי וזה היה קורה בצורה קבועה, סוג של רפלקס מותנה או משהו פסיכולוגי בסגנון. הלוואי.
במצב כזה הרופאים היו יורדים לעומקם של הדברים, מטפלים בי בתרופותיהם הפלאיות. אפילו אם לא הייתי זוכה לטיפול נאות. לפחות הייתי מקבל הכרה כאדם פגוע , כחולה, כחריג… בקיצור, מהאנשים שמקבלים כספים מהביטוח הלאומי.
אני יושב ביד מושטת יום אחר יום ומביט בעוברים ושבים. אדם אחד התיישב בספסל סמוך אלי, והחל לאכול. הכריך שבידו הזכיר לי שכבר עברה יממה מהפעם האחרונה שאכלתי. אני נמנע מלהחצין זאת, חושב על התרומות שאפסיד מפאת היותי פתטי. אם אראה טוב אחשב כרמאי, ובכל מצב אחר כמסומם.
הבטתי באיש לוקח נגיסה בריאה, גבינה מותכת נמשכה מכריכו והשתחררה כגומייה מתוחה אל סנטרו… בלעתי את רוקי, וניסיתי להעלות על פני הבעה אדישה.
זבוב החליט על שיווין זכויות ופנה להצטרף לסעודה. קנאתי בו על אומץ ליבו.
האיש עטף את הפרוסה, הניחה על הספסל, ובזריזות מחאה כף, מנסה לחסל את הזבוב באוויר.
עצרו.
מהרגע שהניח האיש את מזונו על הספסל ועד שהחטיא את הזבוב עברו מספר שניות. בדיוק בזמן זה צצה בעייתי. ידיו לפתע האטו, והתנועה שהוא החשיבה כזריזה נראתה בעייני כל כך צפויה ומגושמת… זוג ידיים שנפתח באיטיות משמימה, ופה שנפער בזעקה ברברית אילמת, ובינתיים הזבוב, לא במהירות, אבל בלא מעט חינניות הסיט את עצמו ממסלול ההתנגשות שהחל להיווצר בין זוג ידיים מגודלות. כשהזבוב דאה מטה באצילות, עיניו של האיש נעצמו מעוצמת החבטה כאילו הוא עצמו זה שנפגע, בעוד ידיו מגיעות לנקודת המפגש הבלתי נמנעת. משמיעות צליל מחיאה חד
שהחזיר אותי להווה.
שתי בנות עברו מולי, אולי הן ניסו לתרום לי מעט כסף… אבל בדיוק שקעתי. הבחורה הראשונה בטח אמרה היי, תראי את הקבצן הזה, אולי נתרום לו משהו… הוא נראה די רעב.
חברתה העמוסה בשקיות קניות, והמנוסה בעסקי העולם בטח ענתה בזלזול נראה לך? את לא רואה שהוא על סמים? הכסף הזה ילך רק כדי להזיק לו יותר, תראי את המבט שעל הפרצוף שלו! נראה לך שהוא נורמאלי?
נפלא, זבוב ארור. בגללך הפסדתי ארוחת צהרים. רציתי לקום ולצעוק לבנות שאני אדם נורמאלי, רק עם בעיה קטנה. אך זה רק יפחיד אותן יותר.
בטני הזכירה לי שאם לא אצעק, היא תזעק בקול רם יותר.
גברת! אני קורא לה, קולי צרוד מעישון.
המבט החטוף משתי הבנות הספיק לי כדי להבין, מבחינתן דיבור איתי יהיה שקול להתפלשות ברפש.
לא חשוב מלמלת לגביהן הממהרים. אני מקווה שחייכן יהיו יותר יפים מחיי.

אחרי החוויה של היום השתוקקתי למאכל מוצלח, לחם מאתמול עדיף בהרבה על תפוחי העץ המצומקים שאני מוצא בפחי האשפה. למעשה כל דבר עדיף על זה.
כבר עבר זמן מאז שביקרתי במאפייה, אני משתדל שלא להגיע לשם לעיתים תכופות כדי לא להוות נטל. הם מתייחסים אלי יפה, באמת. לא הייתי מתייחס בסבלנות כזו לקבצן מסריח כמוני. הלכתי לברזיה קרובה, הורדתי את כובעי והרטבתי את פניי וידיי, מנסה להטיב את מראי. להקשות פחות על בעלי המאפיה. מכיס אחורי שלפתי בושם וניסיתי גם להקל על הצחנה שנבעה ממני. שפשוף אחרון של פני, והייתי מוכן.

כשנכנסתי אל החנות הסתנוורתי מהרצפה הנקייה ומריחות המאפים המסחררים. טעימה מגן עדן. הסרתי את כובעי, והחלקתי את שיערי.
"שלום?" אמרתי לבעלת המקום.
" וברכה".
זהו, כבר לא ידעתי מה להגיד. כלומר ידעתי היטב, אבל גוש חנק את גרוני. איך הגעתי למצב הזה?
"תרצה קצת מהלחם של אתמול?" נחלצה לעזרתי האישה.
"ככן… תודה רבה"
הרגשתי כיצד פני בוערות בבושה. פעם אני עזרתי לאנשים.
האישה פנתה לאחורי החנות, שם נשמרו שאריות בדיוק לנסיבות כאלה. היא ובעלה לא בדיוק התפרנסו בשפע, אבל היה להם מספיק בשביל לחיות ולעזור לאחרים לחיות.
כשהמתנתי התחלתי לחוש במין קלאוסטרופוביה. האורות בהקו, ושאלו בזעם איך אני מעז לאלץ אנשים להתמודד עם בעיותיי.
האישה רצתה לעזור, היא הציעה בעצמה! טענתי בעוז כנגד הרצפה הממורקת, נלחם בשדים שבתוכי, ובכל זאת נסוג מספר צעדים לכיוון הדלת. האישה הופיעה עם עוגת יום הולדת ששמי כתוב עליה. מחנק עלה בגרוני, ניסיתי להסתובב אחורה כשאני חש באימה – בהלה מודחקת מטפסת בקרבי. התחלתי לסגת במהירות כשהזמן החליט שוב להאט את מהלכו, הופך את מנוסתי המפוחדת לצעדת ירח הזויה.
הבעת פניה המופתעת של המוכרת נראתה לי כמתיחת פנים איטית ומגוחכת. רגע לפני שאיבדתי את שיווי משקלי כבו האורות והתרסקתי לרצפה בצליל נפילה עמום.

התעוררתי מסוחרר מעט, שם לב לכך שהושיבו אותי על כיסא, לאט לאט ראייתי התחדדה והבחנתי באישה ובבעלה שהביטו בי במבט חרד. כנראה שהם הושיבו אותי באחורי החנות לאחר התעלפותי. מבולבל ניסיתי למלמל התנצלות חסרת פשר. הם חייכו חיוכים מעודדים בתגובה, משרים בחדר אווירה מודאגת – ניחוחה.
יחד הם המהמו שיר יום הולדת. כבר עברו יותר משנתיים מאז המבט הנינוח האחרון שקיבלתי, ושכחתי כבר איך נשמעים שירי יום הולדת…
שאלתי אותם מדוע הם הכינו את כל זה. הקשר ביני לבין הטוב הזה נראה לי אפשרי כזכייה בלוטו. הם סיפרו לי שלפני שנה בדיוק נכנסתי אליהם לחנות בפעם הראשונה, ובביישנות סיפרתי להם על חיים שהתמוטטו, על ילדים שניתקו איתי קשר, ואישה שמצאה בית טוב יותר. פתיחות שכיום איני חולק עם אף אחד, אפילו לא עם עצמי. דמעות גדשו את עייני, והתאמצתי למנוע מגרוני להפיק יבבה. כאשר הבנתי שכבר עברה שנה, שנה שלמה שאני חיי מספסל לספסל. שנה, שבה שרידה היא הישג כשלעצמו, אבל בזיכרוני חשבתי על מה שהספקתי, וכל מה שראיתי היה אדם שישן בפארקים ומחטט בפחי אשפה.
נשברתי, פרצתי בבכי מר.
הם ניגשו אלי וחיבקו אותי חיבוק קבוצתי מנחם, אנשים כל כך טובים… הם היו בטוחים שהמחווה שלהם היא זו שריגשה אותי.
נהניתי להשתייך אליהם. אבל הביקורת העצמית שלי, הרצון להישגיות זעק "תת אדם!" ואני החנקתי גלון דמעות חדש. יחדיו העברנו ערב חביב, אוכלים עוגה, שרים, מכבים נרות ומביעים משאלות. מה עוד יכול אדם לבקש?
וכמו כל דבר טוב, גם הערב נגמר. הזוג התעקש לארח אותי אצלם ללילה. אבל כבר ניצלתי מספיק את טוב ליבם.
כך מצאתי את עצמי מעלה על פי חיוך חצי מאולץ ומודה להם על הכנסת האורחים ה-באמת נפלאה. צלצול פעמון הדלת וברכות ה"מזל טוב" ליוו אותי מחוץ לחנות.
דבר לא הכין אותי לכפור שבחוץ. יללת כלב קרעה את דממת הלילה, היה משהו מנחם בידיעה שישנו עוד יצור בודד כמוני. נשענתי על תא הטלפון בסמוך למאפייה והבטתי באורות הרחוב הכבים, ובאנשים הממהרים לביתם. הערב ניטעה בליבי תקווה, לאחר נצח שלא היה בו כלום.
סגרתי את המעיל, והיטבתי את אחיזתי באריזת העוגה, ונרדמתי כך, שעון על תא טלפון ברחוב צדדי.
צפירת מכונית העירה אותי, ניסיתי באור הבוקר לאסוף את הריסות חיי, ללא הצלחה.
החיים התערבבו לבליל של ארוחות בוקר ומקומות לינה, ואני עמדתי בפניהם כנציב מלח.
רכושי התמצא בבגדים שלגופי, ובעוגה שלצידי. עם זה אני אמור לשקם את עצמי? אלוהים בטח מתגלגל מצחוק.
לא יכולתי להרשות לעצמי להקיא בגועל, מי יודע מה תהיה ארוחתי הבאה? כך שהחנקתי את תחושתי והתחלתי מסתובב ברחבי התחנה המרכזית. קבצן מרופט עם אריזת עוגה מהודרת – כמעט מצחיק. רגליי הובילו אותי לעמודי הקבוע וכשכבר התחלתי להיאנח לקראת יום נוסף של קיבוץ נדבות נזכרתי בעוגת "יום ההולדת" שלי העלולה להתקלקל.
שקלתי בדעתי האם באמת יש טעם לצאת ולמצוא מקום קריר, הרי אכלתי כבר ככל יכולתי. אולי עדיף לשבת… ברוגע, בלב התחנה המרכזי, ולהתענג על חלקת המרירות הקטנה שלי. מעולם הזוהר האקדמאי – מרצה מבוקש ורצוי לקבצן מצוי.
טיפה סוררת פגעה באפי ואחת נוספת נחתה בתנוך אוזני. איך הן תמיד יודעות היכן לפגוע? קור החל פושט באבריי. מאזניים ווירטואליות ניצבו לנגד עיניי: בצידם האחד ניצבה העייפות והנוחות, ובצידם השני העוגה ומה שנותר מכבודי העצמי. אה, וגשם.
יישרתי את גבי הכפוף והתחלתי לשרך את רגליי מבעד להמונים אל פרברי התחנה. לאחר זמן מה של שיטוטים הגעתי למקום שבו שלטי החנויות נכתבו בשפה לא מוכרת, בקצה סמטה אחת ראיתי קבצן נוסף, עטוף בשמיכות כתכריכים. הוא סימן לי בתנועת יד עייפה, מזמין אותי אל מחסהו המאולתר והמוגן מגשם. התקרבתי לאיטי – חושש, אבל אסור לקבצנים להיות בררנים.
התיישבתי לצידו על גבי ערימות עיתונים הפזורות כפיצוחים לאחר ליל שימורים, ובהייתי בטיפות הגשם הצונחות בחופשיות לאובדנן.
כל כך תמימות.
חום גופינו המשותף והמחסה העירו בי דחף פרימיטיבי של הכרת תודה, ופניתי לבחור המרופד ששכב לצידי.
הוא הבהב לרגע.
מצמצתי, מוחי הארור אינו מפסיק לתעתע בי.
הטיפות האטו את מהלכן, יכולתי להבחין בהן נופלות אחת – אחת כשכל טיפה יוצרת דוגמא סבוכה בעת התנפצותה על הקרקע. האיש שלצידי שוב איבד את ממשותו, מתפוגג כענן גז איטי ושב והופיע, פניו למודות הסבל תחילה ולאחר מכן שאר גופו.השמיכות אפילו לא הספיקו לאבד את נפח תווי גופו.
מצמצתי שוב, וגשם הזלעפות חזר לרדת כצבא רגלים בהסתערותו.
ברכת השלום שבפי גוועה ואמרתי "ת תת… תגיד, הככ … הכל בסדר איתך בן אדם?"
"כןןן…" ענה לי בקול מרוחק, ועיניו חסרות המיקוד נפנו לכיווני.
"אתה בטוח?" אמרתי לגופו המתפוגג והמופיע.
"כןןן… אני – אני מחובר לרשת חברתיתתת… צריך לראות ולהתעדכן עם אנשיםםם…"
התחלתי להידחק לאיטי מחוץ לשמיכות, חושש מהמסומם שלצידי.
כשלפתע הוא אחז בידי בכוח ואמר "ואנשים לא חושבים עלייך כמסומם?!"
נשנקתי, והתחלתי להשתעל בכוח, חושב שבעוד רגע אבריי הפנימיים יתפרצו מפי כטייס הנפלט ממטוסו. מספר טפיחות מהבחור החזירו את נשימתי לסדרה.
"קושי בבליעת רוק, תמיד סבלתי מזה," תירצתי והוספתי בחיוך נבוך "אז מהה, למה התכוונת כשדיברת על רשת חברתית?"
מבטו נדד הרחק כשהוא ענה "אנחנו חבורה של אנשים, מקושרים, רשת חברתית. זה להיט בהיווצרות, כשאנו מהבהבים אנחנו בעצם מתעדכנים בחדשות משאר האנשים. כל אחד קובע זמן מסוים בו הוא מופיע ברשת ומקבל עידכון."
תהייתי האם אני מביט בהפרעה נפשית או בפלא טכנולוגי מהלך.
"תגיד," שאלתי "למה קראת לי מסומם?"
אהה… זה…" הוא הפטיר בחיוך, "זה שום דבר… סתם ניחוש משועשע. לכל אחד מאיתנו יש רגשי נחיתות. זה כמו בשמפו"
"שמפו?"
"כן, אתה יודע מה זה… כמובן?"
"כמובן, אבל מה הקשר?"
"תמיד הייתי קונה את השמפו לשיער קשה, נושר ומקורזל, למה? הרי ברור שהשיער שלי לא היה כזה גרוע."
הבטתי בו בתמיהה, והוא טפח על גבי בכוח.
"סתם צוחק, כל הקבצנים חוששים מהמראה המסומם. אבל לך יש מבט… רק שנייה" הוא אמר, והתפוגג לרגע.
"טוב," המשיך, "ביקשתי ממספר חברים להגיע, אנחנו מסכימים לבדוק אותך".
"תסכימו?! אבל אני לא רוצ– "
הקבצן הפיל אותי פרקדן, והצמיד בקבוק קולה מזכוכית לעיני.
"מממ… מ מה את עושה!" אמרתי כשאני מביט בפניו המוגדלות מתחתית הבקבוק.
"אתה מבין" הוא דיבר בהיסח דעת מצמיד את עיינו לפיה, "המדע המודרני מפספס נקודה עקרונית כשהוא משתמש בעדשות משויפות, הקסם האמיתי הוא בעדשה חלקה. רצוי של בקבוק."
ידו המיובלת על צווארי ריתקה אותי לרצפה, "במיקרוסקופ הזה שהמציא אנטוני ואן ליבנהוק אני מסוגל להבחין ביותר מחלקיקי האור המוארים, למעשה הגשם מאפשר תנאים אידיאלים לבדיקת המוח שאתה זקוק לה."
האם הוא יצליח לתקן אותי? חשבתי, וליבי חשב לקרוס מפחד.
כשהאיש ריצד דחפתי אותו מעלי וגררתי את עצמי בזריזות הרחק ממנו.
"יש שתי דרכים שבהן תוכל לצאת מכאן, הראשונה בתהיות על חייך הבלתי ממוצים, בידיעה שפישלת גם בהזדמנות האחרונה שלך" אמר האיש והדף לעברי את העוגה ברגלו "קח, בנה את חייך עם הקמח המעורבב שבידייך." הוא הסתובב מכניס את בקבוק הקולה לכיסו, והתכסה שוב בשמיכותיו, "אתה פשוט חלש," אמר בעייפו לגבי המתרחק.
"אין לנו צורך באנשים כמוך".

התחלתי ללכת מחוץ לסמטה, מרגיש מרופט כבגדי. חשתי בפני נרטבות, והשלתי את עצמי שאלה טיפות הגשם. לאחר מספר צעדים נזכרתי שהותרתי את העוגה מאחור, לחזור? שאלתי את עצמי, וחשבתי שזו אינה השאלה האמיתית. להתמודד? שוב נדחיתי בבושת פנים. נמאס לי להתמודד, כמה פעמים אפשוט את ידי לעוברים ושבים, וכמה פעמים אתקל באותה הבעת פנים של שאט נפש?
קול פנימי רעם בי תת אדם!
הצלחתי לשקר לכולם, אפילו לעצמי. הפעם העייפות, הלאות, ואפילו הבושה לא הספיקו כדי לתרץ את מצבי. שוב לוותר?

רגע אחרי שיצאתי מהסמטה שמעתי חריקת בלמים, ורכב נכנס לתוכה במהירות, הבחנתי בגלגליו מחליקים על הכביש הרטוב. גוש פחד נוצר בפי – צנח צניחה חופשית לקרביי והניע את רגליי במהירות חזרה אל תוך הסמטה, משכיח כל מחשבה על כבוד או צדק.
עשן בקע ממכסה המנוע העקום.
"היי!" צעקתי לאנשים שיצאו מהרכב "יש אדם מתחת לגלגלים!"
הנהג התכופף מתחת לשלדה, "אתה בטוח?" שאל "אין כאן דבר מלבד ערימת שמיכות".
"בטח שאני בטוח!" חשתי בהיסטריה גואה בי "לפני רגע דיברתי איתו".
דחפנו את הרכב יחדיו, ובדקנו בין השמיכות שפוזרו, לא היה דבר.
"אולי הוא הבהב בדיוק ברגע הפגיעה" אמרתי.
"הבהב" חזר אחרי האדם בתמיהה.
"כן, הוא היה מחובר לרשת חברתית שכזו"
"בטח בן – אדם"
"כן, דיברנו כמה דקות ובדיוק יצאתי"
"אולי הוא נכנס לאחד הבתים כאן בסביבה?"
"איזה בית? אנחנו בסמטה ללא מוצא. הוא בטח ריצד בדיוק באותו רגע… כן, אין ספק שהוא ניצל ככה" חייכתי בהקלה.
"אממ… כן, בטח…" אמר הבחור, ושמתי לב לרתיעה מסתמנת על פניו.
הבחנתי בעוגה מרוחה על הגלגל השמאלי ונאנחתי "אלוהים, מה עוד נותר לי חוץ מבגדי?"
האנשים הביטו במבטים מוזרים בעודם מחפשים גרר.
לא מצאתי טעם להישאר שם.

אני לא מטורף מלמלתי לעצמי… קורה שאני רואה דברים בהילוך איטי, שהעולם נעצר רק בשבילי. הגיוני שמרצה מבוקש נתפס סהרורי מתחת לדירתה של גרושתו בפיג'מה. דברים רעים יכולים לקרות לאנשים טובים.
ניסיתי לשקול בצורה קרה את האירועים האחרונים, והגעתי למסקנה שלא משנה אם הזיתי או לא, זה עדיין לא משפיע על חיי. מתתי לסיגריה.