החיה בכלוב הזהב
אני יושב על הספה שרכשנו יחד ומביט החוצה דרך החלון. מסתכל לראות שמא היה זה שערה הזהוב או שזה רק בדימיון שלי. תשעה ימים עברו מאז שדניאלה חטפה אותה ממני. תשעה ימים שאני לא אני, תשעה ימים שאני עצבני. אני לא מבין איך שוב אני ה'לא בסדר', איך אני הנבל באגדה שלנו? זו דניאלה הזו. כל הזמן היא מרעילה אותה נגדי. הייתי לחבר הכי טוב שלה, איך היא מעיזה בכלל לברוח ממני?! כשהיא תחזור, אם היא תחזור, אני מבטיח להיות טוב יותר. רק שתחזור כבר לעזאזל!
"איך את מותק?"
"אני בסדר נראלי. למה את לא מחזירה אותי?" שאלתי בקול ילדותי.
"להחזיר אותך לאן?"
"לאיתי."
"לאיתי? אחרי מה שהוא עשה לך?" התפלאה.
"מה הוא כבר עשה?" שאלתי בתמימות.
"מה הוא כבר עשה? מה הוא כבר עשה? את סתומה או שאת עושה את עצמך?" התרגזה והפשילה את שרוולי. חושפת את עיניי לסימנים הכחולים והסגולים. מכריחה אותי להתבונן בחברבורות שעל עורי.
"אויש נו. את יודעת איך זה כשהוא מתעצבן. הוא לא התכוון."
"כן, גם כשגמרת באישפוז כי הוא שבר לך את הלסת אמרת את אותו דבר."
"נו את מכירה אותנו. אנחנו מתחממים, כועסים, רבים אבל בסוף תמיד משלימים." אמרתי נינוחה.
"זה לא את. זה הוא. הוא מתחמם, הוא כועס, הוא מצית את הריב, ואת תמיד זוחלת אליו כמו איזו רכיכה תמה."
"לא, ואת? תמיד חושבת שאת יודעת יותר טוב מכולם. יש לך מספיק צרות משלך ואת עדיין בוחרת להתערב בשלי."
"צאי מהאוטו." בלמה דניאלה.
"מה?"
"שמעת אותי. לא רוצה את העזרה שלי, לא צריך. עכשיו צאי לי מהאוטו!"
"לא, את מטורפת לגמרי."
"מטורפת שמטורפת, יאללה צאי. ואל תתחנני אליי לבוא לבקר אותך באישפוז."
"טוב. שלום ולא להתראות." אמרתי בכעס ויצאתי מהמכונית.
"שלום שלום." אמרה דרך החלון ונסעה עד שכבר לא ראיתי אותה באופק.
גם כן חברה, חשבתי לעצמי. משאירה אותי בכביש 4 כמו כלב עזוב. מתי היא תוציא את האף שלה מהתחת שלי, ותתעסק בעניינים שלה. היא חושבת שהיא עוזרת, אבל היא רק הורסת. כל הזמן מרעילה אותי נגדו. די! נמאס ממנה!
"אני כל כך שמחה שחזרתי הביתה." לחשתי והתנחמתי בזרועותיו.
"הכי כיף בבית." אמר ועטף אותי, מגונן עליי כמו חיה פצועה.
"לא מאמינה שהיא זרקה אותי מהאוטו." אמרתי בטון מופתע.
"עזבי אותה. את איתי עכשיו. את לא צריכה עוד חברים."
"צודק." ודמעה זלגה מעיני מלטפת את הלחי ומגיעה לסנטר.
הימים עוברים וכל כך כיף לנו ביחד. הוא מקסים ואני… אני. הוא כל כך עוטף, אני מרגישה בטוחה בחיקו. הוא צדק כשאמר שהכי כיף בבית. זה היה השבוע הטוב בחיי. רק אני והוא, מי צריך עוד חברים? הוא סיפר לי על התקופה שנלקחתי ממנו, על איך היה עצוב ולבד. הרגשתי כל כך הרבה חרטה. כל כך הרבה צער בשבילו, איך נתתי לה לעשות לו את זה? מסכן שלי. מבטיחה שלא אעזוב אותו יותר.
"היי מותק. תקשיבי למה שלא תקפצי אליי, נתעדכן קצת. מתגעגעת, דניאלה."
"היי מותק. איפה את? הכל בסדר? תחזרי אליי, דניאלה."
"מותק אני ממש דואגת. בבקשה תעני לי, דניאלה."
החלטתי לקום ולעשות מעשה. בדיוק כמו שעשיתי לפני חצי שנה, לפני הנתק הגדול בינינו. אני הולכת אליה, למרות שאנחנו כבר לא מדברות. אני הולכת במו עיניי לראות את החיה בכלוב הזהב. נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע לאותה כתובת שנסעתי אליה באופן בהול לפני חצי שנה. איך היא לא רואה שהוא הרסני לה? האם האהבה עיוורת? אני נוסעת על 120 קמ"ש, האוטו דוהר לעברה והראש חושב. חושב כל הזמן, חושב מאז שראיתי אותה לאחרונה. חושב עליה, חושב עליו, חושב אם התווספו לגופה סימנים חדשים. חושב על כל מה שהיא עברה, בלי כתף תומכת ,הפעם, לבכות עליה. חושב מחשבות עצובות.
הגעתי לכתובת, וחניתי מולה. האם עליי להיכנס? ואולי באמת הכל בראש שלי? אולי אני סתם מגזימה, היא הרי ביקשה ממני להפסיק לדחוף את האף שלי בשיחה האחרונה שלנו. אז למה אני פה? והעציץ שנזרק ומנפץ את החלון שבסלון, מזכיר לי למה אני פה. אני פה בשביל להציל את החברה שלי.
"תעצור עכשיו!" צעקתי בעודי נכנסת בדלת. וידו הקפוצה על שכמותיה.
"את! זה הכל בגללך!" רטן.
"תוריד את הידיים שלך ממנה! אתה שומע אותי?!" הכרזתי.
"זה הכל בגללך." רץ אליי וניסה לחנוק אותי. הוא לפת את צווארי בידיו והצמיד אותי לקיר. הוא הרים את ידיו יחד עם צווארי והתנתקתי מהרצפה. ובעודי משתנקת, תלויה באוויר, מנסה להגניב מבט אחרון לעבר ענת. אבל אני לא מוצאת אותה בעיניי.
"ענת." אני מוציאה קול חלוש וחנוק.
"תסתמי את הפה שלך! זה הכל בגגלך! למה לקחת אותה ממני?" נבח עליי ומהדק את כפות היידים שלו, כורך אותן עוד ועוד סביב הצוואר.
בום! הידיים שלו הרפו, הצוואר שלי השתחרר ואני נפלתי לרצפה. לוקחת כמה נשימות עמוקות, מרגילה את הגוף לנשום אוויר בחזרה.
"דווקא את הואזה שאני קניתי לך היית חייבת לשבור?" גיחחתי.
אבל היא לא ענתה היא הייתה מבוהלת. היא בהתה בי ובו. ואז שוב בו ואז שוב בי. חיבקתי אותה, עטפתי אותה, כמו אמא שמגוננת על הגורים שלה.
"הוא הלך, הכל בסדר. הוא לא יעשה לך יותר כלום."
והיא לא ענתה היא הייתה מבוהלת. דמעה בודדה זלגה לה על הלחי, הגיעה לסנטר והמשיכה מטה. מתערבבת עם הדם והכאב ששכבו על הרצפה.
תגובות (0)