הגיע האביב

כשהוא הציע את עצמו בתור מורה עזר, חשבתי למה לא. אז מה אם יש לו עין אחת, וחיוך של מישהו בן מאה. אז מה אם יש לו מחלת מפרקים מוזרה שמעוותת לו את כל הגוף. אז מה אם האף שלו שבור ימינה ואין לו סנטר.
אז מה אם הוא תלמיד בכיתה שלי.
אני צריכה ללמוד, וזה כל מה שחשוב לי כרגע.
אתם בוודאי מבינים, שחשבתי שאני חכמה גדולה.

והינה השיעורים מתחילים, שלוש פעמים בשבוע. מתמטיקה זה נושא שאני מתקשית בו כי אינני מצליחה להקשיב למורה ברוך עם המבטא הרוסי. והינה אני מוצאת את עצמי אפילו נהנית קצת. אתם יודעים, כי הוא נראה כמו עב"מ. ויש לו די הרבה פחדים, אבל אתי הוא מרגיש בנוח. זה משחק אור וצל מעניין.
אני חושבת שזה קצת מעורר רחמים, כל ה'חולשה' בה הוא נמצא. אבל אני לא אראה לו שאני יודעת 'כמה'.
חכמה.

בהתחלה לגלוש אתו לנושאים אחרים פשוט היה מרענן מכל המספרים הללו. ואחר כך, התחלתי באמת להתעניין בהתפתחות שלו מתוך איזשהו עניין מקצועי. ולא רק מקצועי. גם הומוריסטי. גם לגלגני. גם כדי כל הזמן להרגיש טובה יותר. טוב, כי לא כל יום מישהו נמצא תחת החסות שלי.
הוא היה מתלונן שהוא לא טבעי עם אנשים. שהדבר היחידי ש'הולך לו' זה – או לברוח, או להיות טוב במשהו.
לפעמים הוא מצחיק. גם אני החנקתי לידו צחקוקים מדי פעם. והם לא היו עליו. הם היו כנים. אבל הוא היה אומר שהם עושים את עצמם מתוך נימוס. רציתי להגיד שאף אחד לא יתאמץ 'לצחוק מתוך נימוס'. אם הם יתאמצו- זה יהיה רק כדי לא לפרוץ בצחוק מרושע עליו בפרצוף. זה צחוק שישמרו לאחר כך, כשהוא יסתובב, החיוכים שלהם במרחק של שניות.
אבל מעולם לא אמרתי לו את זה, כי זה היה מוודא את הגרוע מכל כלפיו; שהוא פחות בן אדם מאנשים אחרים. בעיניי החברה.

אני לא יודעת אם הוא הבחין בניצוץ של זלזול משועשע מבליח בעיניי כשדיבר על כל ה'הזדמנויות' שהוא מאמין שיש לו.
בייחוד כשהוא סיפר לי שביון שלישי שעבר, הוא עמד תחת העץ ליד רות, אחרי הרובוטיקה. הבטן שלו געשה כאילו כל הזמן עמד להקיא. הוא הרגיש קופא אחרי כל תזוזה שלו, כשהוא השאיר אותה שם חצי שעה כדי להצליח לומר לה שיש לו רגשות גדולים כלפיה.
הוא חיכה לראות את התגובה שלי. כמה אני מבינה את כאבו – לומר לה כזה דבר, כמה אני מסוקרנת ממה שענתה לו.
למען האמת, אני הייתי מסוקרנת רק מאיך היא דחתה אותו- האם זה היה מגעיל ולא מוסרי כמו שאני חושבת שהתגובה שלי הייתה מתאפיינת אם היה פונה בשאלה בעלת אופי כזה כלפיי. אני חוששת כאילו כל סירוב לאדם כזה יביע כמה אתה נגעל ממנו ומההרגלים המשונים שלו. כמו בהייה באוויר או ריר, ובכלל תנועות שמעוררות דחייה כמו גירוד הלסת האדומה שלו ללא הפסקה לפעמים. ולכן לא משנה איך תגיד לו 'לא'- תפגע בכבודו.
אבל הוא רק אמר שהיא הנידה בראשה לשלילה ולא הוסיף שום דבר אחר. אמר שהוא הרגיש כאילו היא רק רוצה ללכת. כלומר, הוא פירש את ההתנהגות שלה כמבוכה. ואני מניחה שזו אכן חלק מהאמת.

בסוף הבנתי- הוא נותן לי מתימטיקה, ואני נותנת לו חברה כלשהי.
אבל ממש לא חשבתי שזו הסיבה שהוא בא לשם, לספרייה כל יומיים שלושה, בשעה שלוש. אתם מבינים? חשבתי שהוא מעין 'אדם טוב' כזה, מאלה שתמיד נמצאים רק בסרטים ואתה יודע שהם נמצאים איפשהו באמת ומתהלכים בנינו ברחוב. לא המציאו אותם סתם. בלי שנדע, הם מוכנים לעשות בשבילנו, סתם ככה דברים. רק כי הם מאמינים שזו המהות בלהיות אדם. בטח פוגשים אותם 'לא בתחפושת', רק בקיבוץ. שם גם האוזניים שלהם אדומות, יש להם ריח של חרא, כובע 'טמבל' (רמז מטרים?), ושפם שבוהים בו עם הרשת פנים חברתית.
או פראייר- הרי זה יתאים למצב הפתאטי שהוא נמצא בו, אני בכלל לא הייתי מתפלאת אם היו בו עוד כל מיני מעלות רעות כמו מוכנות לניצול וחוסר עמוד שידרה. זה יוכיח את מה שכולם ידעו לגביו. שהוא לא אנושי, ולכן לא מגיע לו גם יחס כזה. הרי אפילו הוא נוהג בעצמו כאילו הוא מופחת.
או, התשובה הכי מובנת מאליה בשבילי באותה תקופה היתה- שהוא פשוט נהנה.
זה לא היה חייב להיות משהו מסובך או דרמטי. לדעתי התשובה שהייתה לי הכי קלה להגיע אליה הייתה פשוטה, כי הנחתי שהוא אדם פשוט.
אדם פשוט, חה, עליו ממתי שמעתם?

היו דברים שהערכתי בו. אני מניחה שבצורה חד גונית עצובה זו או אחרת- כולן התקשרו למוח שלו. הופתעתי כשהוא סירב לרדת מעמדתו בוויכוח. זה היה המקום היחידי בו הרגשתי שאנחנו שווים. עד מהרה גיליתי שזה עניין שהוא אוהב, להתווכח, לפי הלהט בעיניים שלו להביס אותי. להרכין אותי כלפי מטה. זה יצר כלפיו כבוד. הדיעות שלו אף יותר מבוססות משלי. אף אחד לא היה יכול לדעת שהצד הזה מתגורר בו כלפי מטה.
אולי זה בגלל שאין לו שום דבר אחר לעשות בחיים האלה, חוץ מלהיות טוב במשהו. זה מה שאמרתי לעצמי. זיהיתי בו ייצר תחרותיות שהשתחווה במקרים רגילים כלפי ההתנהגות הנשית הרגילה שלו. ובמקרים לא רגילים- הרים ראש.
בהתחלה דיברנו רק על דברים טכניים, ממש כמו העשרה בשבילי. צחקתי וחשבתי שהוא באמת פראייר, הוא משקיע בי את הזמן שלו ולי אפילו לא כזה אכפת. זה כמעט בזבוז זמן משותף. אחר כך גלשנו לנושאים שיותר עניינו אותי. נושאים שהרגשתי בורה בהם. לימודי הפסיכולוגיה. ו- בוי, הוא היה טוב.
מבינים, עדיין חשבתי שהוא רגיל בשלב הזה. אפילו אחרי זה.
הוא סיפר לי על תאוריות. זנח את התיאוריות שמלמדים הוא הגיע לתיאוריות משלו בפני עצמן. פשטניות יותר. חדות יותר. ונכונות יותר. כי לא משנה איזו סוג סיטואציה נתגלתה לפניו, מסובכת ומפותלת כזו שלא הצלחתי לדחוס, הוא היה חותך אותה בסכין מנתחים- מנתק את הכבל הירוק והכחול, והלב שלה היה עדיין ממשיך לפעום כשהוא היה מחליק אותה בעדינות אל תוך התבנית שלו. תבנית טכנית ומכוערת. אבל זו הייתה התבנית היחידה שחשבתי שהיא נכונה. בדיוק כמוהו. כי לא משנה כמה מכוער או מחוספס הוא היה, הוא היה הדבר היחידי בעל התחייבות להיות אמיתי בעולם שלי. וזה היה הרבה יותר ממספיק בשבילי.
הוא היה כל כך חסר אונים בעולם, חסר יכולת מעשית, שהרגשתי שאני יכולה לדחוס אותו לכיס שלי. ידעתי שלו היה נראה אסתטי הייתי מתחתנת אתו. ככה, מושפל, לתוך הבגדים והכל. כי היה לי ברור שאני החברה האנושית היחידה שלו בינתיים, החברה נשית יחידנית יתכן שלעוד הרבה הרבה שנים של עשורי זמן.
זה היה כמו האספסוף שהמלך צריך בכל כך הרבה תשוקה כדי למשול עליהם. או כמו השמיכה מהגן שהמשכת לדחוף לתוך הלוקר, איפה שקריר ומלוכלך והיא תתיישן, רק כי אתה צריך לראות אותה בלי לקבל עלייך את האחריות החברתית לילדותיות שמצאה בך בית. לשמור משהו ולהתנהג אליו לא יפה.
אני מניחה שהעובדה שנתן לי להרגיש כל כך קטנה בשיחות עמו פיצה על בתחושת אשם של זה. לכל אחד הייתה יד עליונה אחרת. או לפחות זה מה שחשבתי.

בפעם הראשונה בה הרגשתי שאני זקוקה לו, חשבתי שזה יהיה כמו מבחן מהנה או דרך לשעשוע זמני בלבד – כי הרי אינני מסוגלת להחשף אליו באמת ובתמים במערומי. האם השליתי את עצמי שהוא כן?
המראה שלו כבר ממזמן הפסיק להטריד אותי. עכשיו כל מה שהייתי עסוקה בו היה סטטוס קוו – לשמר את המצב הקיים בו לכל אחד פצצת גרעין שאף אחד לא ישתמש בה. זה היה מתאים – אני הייתי צריכה מדריך, מורה, או מוח והוא רצה להרגיש טוב במשהו כזה.
אבל זה היה קשה. גבולות כל הזמן איימו להפרץ כשהייתי מנסה להערים עליו ולזכות בוויכוח. וכשהוא היה מנסה להוציא אותי מטומטמת יתר על המידה. חשבתי שהוא תמיד מנצח כי הוא חכם. ואני לא צריכה מוח כי אני טיפשה.
מעניין שלא ידעתי באיזה מצב רגיש וחשוף אני הייתי. כמה אני הייתי חסרת אונים ובורה בצורה מכוערת – לידו. מעניין שמעולם לא שמתי לב לצד השני של הגלגל. אם היו מספרים לי ש'אתקרבן' מעולם לא הייתי מאמינה לזה. רק בגלל שהייתי מרגישה רע להאמין – במשהו שיגרום לי להרגיש כל כך בנוח ונקי. הייתי חייבת להרגיש צביטות אשם מדי פעם. לתת לו לפעמים לנצח היה כביכול סתם משהו מטשטש ומערפל שעשיתי בשבילי, כדי שהניצול לא יהיה ברור מדי לעיניים של עצמי. כדי שהרגשות היפים והמכוערים שלי ימשיכו להתערבב כלפיו, שאאמין שהם אחד.
כשאני חושבת על זה, זה מצחיק. עם הרגשות היפים היה לי הרבה יותר קשה, להדחיק אותם התבצע הרבה יותר בקלות.
ועד השורה האחרונה, הדחקתי אותם.
כן. העדפתי להיות ה'טורף' ולקבל את רגשות האשם מכל מצב אחר כלפיו. כי אין דבר יותר גרוע בשביל אריה זה להתאהב בטלה שלו. זה יהיה כמו עונש מוות לעצמו. והוא ימרר את עצמו מבכי לישון כל יום.

אני אשקר אם כשאפתח את דברי אגיד שזה היה הסתיו כשכל עניין בי התפוגג ללא עקבות. הוא פשוט הפסיק להראות עניין או תועלת בלהיפגש. הוא היה קובע ומבטל, ואני הובכתי מהרגשות הקשים שהיו לי כלפיו כשהוא עשה את זה. זה היה אחרי החורף, האביב כבר התחיל, והלב שלי נשר ונשר.
האדם היחידי שלקחתי כמובן מאליו, שחשבתי שאיתי ללא כל תנאי, עזב אותי. האדם שהחשבתי אותו לרכיכה תחת מרותי. ששייך לי, כמו כלב שמוציאים לטיול. שתלוי בי כמו קופיף שרק נולד לאמא. למישהו שאני פשוט 'מרשה' לו מדי פעם לעשות כיף או לעצמי – לעזור לו.
מישהו שהייתי נזקקת אליו, ללא יודיעין, בכל מעודי. והאמת הזו שהתרסקה לי על הפרצוף יצרה זעם. כשאמת העזיבה שלו יצרה עצב חוצה גבולות. ולי, לי אפילו לא היה אדם לדבר אתו על זה. הוא, העבד, היה הדבר הכי אמיתי שהיה לי, שהפסיק להתקיים.
כי תבינו, החיוך המשונן שלי, המבט הערמומי, השיער הגולש והפנים היפות, מה הם היו בשבילי? צדף. צדף שלא קונה אותו. כי לא הייתה לאף אחת מהמעלות שלי שום השפעה עליו. הייתי חסרת ערך בעיניי האדם היחידי שקיוויתי עמוק בפנים לרצות ולקבל את אישורו. והרגשתי הולכת, מתכערת ומזדקנת אט אט מבפנים במאות שנים כשה'אני' הישן והיפה שלי צורח 'לאאאא' על מה שהוא עשה לי. על כך שעבד רצח את מלכו. שעבד היה על העליונה. שאולי מעודי לא הייתי מלך. ולא היה לי שון דבר יותר שהיה שווה דבר.
דבר אחד ידעתי, זה שהוא בחיים לא יראה אותי בוכה. וזה היה כלל. תמיד הייתי – עצבנית, או מחייכת. אף פעם לא מסכנה. ואני תוהה בדיעבד אם האיזון הנורא הזה היה עושה איזשהו הבדל. עדיין, כמה נורא, לא מסוגלת להתכחש לפעימת התקווה שיש לי.

איך חברים מתרחקים, תהיתי. האם כבר לא אכפת לו ממני? מה היה, אם היה, מה שהיה? מעודי לא נכנעתי בלי קרב. ונילחמתי. מוחי סירב להבין כיצד התהפכו היוצרות. הרי הוא היה לכוד ברשת שלי, ולא ההפך.
ובסוף הגיעה לי התשובה הקרירה והמרירה מכל. זו שהתעלמתי ממנה כל הזמן הזה. זו שלא יכולתי להתמודד איתה.
הוא פיתה אותי. להפגש. הוא זה שניצל. ואני לא הוצלתי. הוא זה שנתן לי פירורי לחם- כאילו ידי על העליונה. הוא זה שנתן לי לחשוב כאילו יש לי שליטה במצב.
וכל זה, במילים שלו, בתבנית שלו, איך שהוא היה מנתח את זה, התבנית המכוערת-

אני שופכת את השעועית על המגש,
אני מבריזה משיעור רובוטיקה,
אני מפצלחת לשניים את עץ האלון
אני מקללת את רות
אני מרביצה לנורית
אני רבה עם אמא
אני זורקת את כיסוי הפלאפון שהביא לי מהחלון-
וכל זה רק כי,

הייתי בת.
ואני בחיים לא ראיתי את זה. לא ראיתי אותו כגבר. ואם אתבדח, אי פעם, אגיד, שככל הנראה הנפש שלי אנוסה. אנוסה מגאווה. ואנוסה מהנוכחות שלו. ועל הדבר השני… אני לא יודעת אם אי פעם אצליח להתגבר. כי על אף שנצלתי אותו לשם ידע… הוא היה חבר שלי. הדבר היחידי שלא רציתי לשמוע משנינו. המשפט היחידי. שכאשר לא אמר אותו- אני בכיתי.