האם זה היה שווה את זה?

שנים עברו מאז.
אבל אני עדיין לא יודע,
אם זה היה שווה את הכול .
חמש שנים חלפו מאז , אבל הזיכרונות נשארו .
מסרבים להיעלם .
אף פעם לא הייתי בטוח אם עשיתי את הדבר הנכון .
אבל ידעתי ששם, ביום ההוא, באותו הרגע –
זה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו .
ולא חשבתי פעמיים .
אני לא מתחרט או משהו ,
אבל לפעמים יוצא לי לחשוב על אותו המקרה .
ובואו נומר – שאני גם לא ממש גאה…

זה התחיל בשיעור מתמטיקה , כשכולנו ישבנו כמו תלמידים טובים ולמדנו .
ראיתי שקשה לה והיא לא מבינה את השאלות .
לא התפלאתי, היא תמיד הייתה כזאת .
למרות שהיא באה בכיתה ג', ועכשיו אנחנו בו',
היא עוד לא למדה מה שהיא הייתה צריכה ללמוד .
היא חלמה, חלמה על דברים טובים יותר .
היא לא ספרה, אבל אני ידעתי, ראיתי, הרגשתי את זה .
אבל לא כולם הרגישו כמוני .
לכולם לא היה קל לקבל אותה .
חלק פשוט דחו אותה , או נגעלו ממנה .
חלק לעגו לה ודברו עליה מאחורי הגב .
חלק פשוט התרחקו ממנה .
ואני ? טוב, אני לא ממש עשיתי כלום .
שתקתי וחשבתי עליה , בלב .
משום מה הילדה הזאת שגעה אותי .
לא יכולתי שלא להסתכל עליה , על המבט המבין , החם .
היא ספגה את כל מה שעשו לה , כמו גיבורה .
הייתי נותן הכול כדי שזה יפסק , ההצקות .
כשהיא חוזרת לכיתה עם חבורות ופצעים ,
והמורה שואלת מה קרה , היא עונה שהכול בסדר ושהיא נפלה .
כמו גיבורה. היא לא בוכה , לא מדברת על המקרה .
לא מספרת את האמת .
אבל לפעמים , כשאני מגניב אליה מבטים אחרי הלימודים ,
אני רואה שהיא יושבת בצד ובוכה .
העיניים שלה נעשות אדמות והשער לח .
המבט עצוב והגוף רועד .
וקשה לה .
בחיים לא הצלחתי לפענח אותה לגמרי ,
היא גם לא נתנה לי .
היא לא נתנה לאף אחד .
עד שיום אחד הכול השתנה .
ישבתי בכיתה אחרי הלימודים , כי הייתי בריתוק ,
עד שלפתע היא נכנסה .
היא התיישבה במקומה בשקט והתחילה לצייר על דף פרחים .
כעבור עשר דקות נכנסו לכיתה דור, שי ורון .
החברים שלי .
הם ראו אותה, ומיד התנפלו עליה .
מכות , בכי , מלמולים , צעקות , קללות .
ישבתי בצד ולא עשיתי כלום .
עד שרון , החבר הכי טוב שלי אמר לה בגועל :
" כדי שתעברי לכיתת החנונים , שם יקבלו אותך כראוי .
כי את… טובה מדי בשביל הכיתה הזאת!!!
אף אחד לא רוצה אותך פה , אף אחד לא אוהב אותך . "
וכל החברה התגלגלו מצחוק .
ברגע זה כבר לא הצלחתי לרסן את עצמי .
קמתי לעבר רון , וכל שריר בידי התחמם .
פניי נהיו אדומים ועיניים קפואות כקרח .
נגשתי אל רון ונתתי לו סטירה .
" אתה טועה . אני כן אוהב אותה . ויש עוד הרבה שאוהבים אותה .
ואתה צריך להתבייש . אני לא מאמין שאתה חבר שלי! "
צעקתי . רון לא הגיב . החברה נראו המומים .
כעבור רגע הם התאוששו והלכו מהכיתה כאילו כלום לא קרה .
אך אני ראיתי שפניהם אדומות ומושפלות .
" תודה על העזרה. " היא לחשה לי.
פעם ראשונה שאני שומע את הקול שלה . מתוק , נעים .
" אין על מה . " אני עונה , במבוכה .
" תגיד, אתה באמת אוהב אותי? או שזה סתם כי כעסת עליהם? "
היא שואלת בביישנות .
אני מהנהן, לא מחייב תשובה . התביישתי .
לבסוף היא נותנת לי נשיקה.
" רואים, איך אני מציל את ההיא ומנצח אותם! " אני צורח, והיא צוחקת .
" לההיא הזאת יש שם. קוראים לה מיתר. " היא אומרת .
" סליחה, מיתר. " אני מתנצל .
היא פורצת בצחוק, ואני שם את ידיי על לחיה .
היא נותנת לי עוד נשיקה על הלחי , אומרת ביי , מנופפת לשלום והולכת .
" ביי, מיתר. " אני אומר, ובפעם הראשונה גם קורא לה בשמה .

אחח, אני נזכר בימים ההם .
לא, אני לא מתחרט .
למרות שאבדתי חברים , למרות שאבדתי מעמד בחברה –
זכיתי בחברה , זכיתי במישהי שהיא כל חיי .
חבקתי את מותניה של מיתר שישבה מולי.
" עברו חמש שנים, אבל שרדנו. " היא לוחשת לי ואני צוחק .
" תמיד נשרוד, ברוך השם. " אני אומר לה בשקט .
ושוב אנחנו חוזרים לרגעים שלנו , הרגעים שהם רק שלנו .
וסוף סוף אני מחליט .
לא , אני לא מתחרט על שום דבר .