דם על המדים

ניגבתי את הזיעה ממצחי, היה חם וצפוף אבל אני צריך להיות בשקט אחרת הם יראו ויתפסו אותנו, עכשיו זה רק היינו אני ושלומיק הקטן, למרות שהיה קטן הוא היה חזק כמו סוס ואף אחד לא יכל לנצח אותנו כשהוא לצידנו. אנחנו חובשים בפלמ"ח וצריכים לעזור לחיליים פצועים, אני לא מפחד למות. עם כל מה שעברתי בשנים האחרונות, אני מרגיש עכשיו יותר חי מתמיד. אם אני לא יצליח לחזור בשלום מהמלחמה הזאת לפחות אני יידע שלא הקרבתי את החיים שלי סתם. הקרבתי את החיים שלי בשביל מדינה ליהודים, שייתנו לנו כבוד, אנחנו העם נבחר ואלוהים לצידנו תמיד אבל אנחנו צריכים להראות שאנחנו ראויים לכך.
הסתכלתי לעבר שלומיק, הוא היה יפה תואר ולמרות גובהו המוך כל הבנות רדפו אחריו. הוא היה יותר מחבר הוא היה אחי. מכל עבר נשמעו יריות ופיצוצים של רימונים, לא ידענו מה קורה סביבנו כי היינו בתוך תעלה מתחת לאדמה, היחידה שלנו כבר נסגה והרבה חיילים מתו, אך יריות נשמעו מכל עבר. התקבלה פקודה שניסוג בחזרה אבל אני לא יכלתי פשוט להשאיר אותם שם. אולי אפשר עדיין להציל מישהו משם? הלא מציל נפש אחת הוא עולם ומלואו.
"אני חושב שעכשיו בטוח לצאת" נשמע קולו המחוספס של חברי.
"אני עדיין לא יודע, רק לפני רבע שעה היו יריות ופיצוצים. אולי עדיף שנחכה קצת" אמרתי וכריתי את אוזניי בנסיון לשמוע מה קורה למעלה.
"באמת מיכה, כבר שכחת ש'כל מציל נפש אחת הוא עולם ומלואו?" גיחכתי קלות, אם שלומיק היה עובר לי בראש הוא היה צוחק גם מצירוף המקרים.
"אני יודע אני יודע. אבל הם צריכים אותי חיים, לא מתים."
התיישבתי והנחתי לצידי את הקיטבג הגדול והוצאתי מנת קרב קרה, אני חייב לאכול.
"אני שונא שאתה צודק" אמר שלומיק ופתח מנת קרב משלו. אכלנו בשתיקה ובהינו קדימה, כל אחד במחשבותיו. מה שהיה טוב בשלומיק, שיכלנו לא לדבר שעות וסתם לשבת ביחד וזה לא היה מביך בכלל.
הוצאתי מהתיק את המכתב שכתבה לי החברה שלי, אהבת חיי. הכרתי אותו בזמן השואה ולמרות שידענו שלאהבה הזאת אין סיכוי שמרנו עליה כתקווה שעוד נותרה לנו לחזור לחיות חיים נורמלים. ביחד. קראתי את מילותיה כאילו שמעתי אותה לוחשת באוזניי ברגע זה "מיכה שלי, אין לי מילים לתאר כמה אני אוהבת וגאה בך אהוב יקר שלי. אני רוצה שתדע שכאן הכל בסדר, אנחנו מחכים שתחזור הביתה. כולם מתגעגעים אלייך מאוד אהוב שלי. בעיקר אני. אבל אני יודעת שאתה צריך להילחם עכשיו ולעזור לנו. אל תשכח אף פעם שאני אוהבת אותך ומחזקת אותך מרחוק. תשמור על עצמך. אתה הכל בשבילי. שלך תמיד, אהובתך." סגרתי את המכתב והחזרתי אותו לתיק עכשיו הרגשתי כבר שדמעות חמות זולגות על לחיי. אני אי פעם יחזור אלייה?
אם שלומיק ראה שאני בוכה, הוא לא הגיב. זה היה נחמד מצידו. כי הוא יודע שאני לא אוהב שאנשים רואים שאני בוכה.
סובבתי אליו את הגב והשענתי את ראשי על התיק הקשה, היו כבר דברים יותר קשים.
"מיכה, אתה שומע צעדים?" אמר לפתע שלומיק, את האמת שכן שמעתי רעש מוזר.
"כן, אבל לא כאן. כאילו מעלינו" ועוד לפני שהספקתי לסיים את משפטי החלו יריות לפוצץ את האדמה מעלינו, איך הם גילו שאנחנו פה?
הנפתי את תיקי על גבי והתחלתי לרוץ שלומיק מאחוריי.
רצנו כמעט חצי שעה אבל היריות לא פסקו כבר הגענו לסוף התעלה ולא ידענו מה לעשות, אם נישאר בפנים נמות ואם נצא החוצה נמות גם. לקחנו את הסיכון שהבנו שאין לנו יותר מדי ברירות ויצאנו החוצה לחפש מסתור, יורים לכל עבר. האדמה הייתה קשה וזה היה אמצע הלילה אף אחד לא היה מכוחותינו רק מהכוחות של הצבא האויב. יריתי לכל עבר והפלתי הרבה חיילים מצבא האויב אך הם היו רבים מאיתנו, הרבה יותר. קראתי בקשר לעזרה ותוך כמה דקות אמורים להיות כאן גיבוי. בנתיים ריססתי את האויבים אבל התחמושת החלה ואוזלת וגם כוחי הלך ואוזל. ראינו את העזרה מגיעה אבל זה לא היה מספיק. גם אני וגם שלומיק ידענו שאנחנו נמות. אז החלטתי לעשות מעשה אמיץ וקפצתי ממקום המסתור נותן לחיילים להתמקד בי 'תמות נפשי עם פלשתים' צרחתי לכל עבר ויריתי לכל עבר, הרגשתי חצי תריסר כדורים ננעצים בבטני ודם יורד מפי. העזרה הגיעה ושלומיק רץ לעברי, עיניו היו מלאות דמעות והוא צרח "מיכה! מיכה!" הכל הפך למטושטש הנחתי יד על כתפו של שלומיק ואמרתי לו "תנצחו במלחמה, ותביאו לארץ ישראל כבוד לאומי. תמסור לחברתי שאני יאהב אותה לנצח.. לנצח." ואז הכל נהפך חשוך, לתמיד.