דיו

המילים פשוט זלגו מאצבעותיו. הוא כתב על הכל את הכל.
ידיו הוכתמו בכיתמי דיו שחורים בזמן שהוא הרקיד בלהיטות את עטו מעל הדפים בעודו מתעלם מהכל. עולמו הפך לבליל של צורות קטנות ורבועיות על גב נייר לבן.
שחור ולבן זה על גבי זה.
הוא היה מוכרח לכתוב, כאילו כישוף עתיק-בילתי שביר הוטל עליו. הימים נשפכו ללילות והלילות לימים עד שהזמן הפך לעישה דביקה וביצתית, בילתי ברורה. הוא לא אכל ולא שתה ולעיתים שכח אפילו לישון, עיניו השחירו וקמטים חרשו את פניו החיוורים שלא ראו זה זמן אור שמש. הוא כתב ולא הייתה מלאכה מקודשת מיזו. הוא ישב רכון מעל שולחן הכתיבה ויצר עולמות נפלאים שדורי דורות נעלמו מנפש אדם, הוא טייל בכולם בזה אחר זה והדיו נשפך כמים. ערימה גדולה התהוותה על שולחנו והוא לא חשב לרגע על להפסיק.
והדפיקות לא איחרו לבוא. דפיקות עזות מלוות בקריאות רמות, והוא ידע שהם באו בשבילו, בשבילם. רזה ושקוף כצל הוא לפט את הערימת הדפים והצמידם אל לוח ליבו. חייהם קודמים לחייו קבע, אבל איך יצילם?. הוא נפנה אל החלון אך נחרד לגלות את מרחק הקרקע, הדפיקות המשיכו הפעם מלוות באיומים רמים "בשם השלטון לפתוח או שאנו יורים!". ושם ,בקצה החדר, עמד לו האח והוא ידע מה לעשות, כי עולמות כאלה לא נועדו לכולם, בייאוש הוא החל להבעיר את הגחלים היבשות. הדפיקות בדלת התחלפו לבעיטות וקרשים ישנים החלו להסדק, אין זמן!. לפתע, כמו משום מקום נשמעה המייה חלשה ועדינה ומוקסם הוא הבחין ביונה מכווצת כנגד החלון. בטירוף הוא קפץ לחלון ובמהירות לא טבעית ידו אחזה ביונה המופתעת. קריאה של חוט רופף ממילא מהוילונות המתפוררים, גלגול של דפים וקשירה. הוא הרים את רגל היונה בזהירות אין קץ וחיבר אליה את הדפים, את חייו, עולם ומלואו. בום! טראח!, הדלת נפרצה ושורת חיילים לבושי שחור פרצו לחדר בקריאות קרב רמות. בתנועת יד חלקה, כמעט אגבית, הוא הפריח את היונה לאויר, אל השמים הפתוחים. הם אחזו בו בחוזקה והצמידו אותו לרצפה, גברתנים לבושי שחורים עליו: צל לבן –קליל כנוצה. פניו אל הקרקע המאובקת ידיו אזוקות והוא צחק בעניים בורקות ללא שליטה. הם לעולם לא ישיגו דבר!
בשמיים כחולים מרחפת יונה ועולמות מופלאים שטרם ראה אדם טמונים בין כנפיה.