-גני, אני הולך-

בס"ד.
"גני אני הולך" הוא אומר ומביט בעינייה הנוצצות מהתרגשות ופחד. הוא מלטף את פניה כסליחה ומחילה ונושק לאפה הקריר. "אני אוהב אותך. אני מבטיח לך שאגן עלייכם.." אומר הוא ומביט לעבר דוד, בנם השלוש. "עלייכם ועל המדינה שלנו". הוא נושם אותה קרוב וגני דורשת מדוד הקטן שיפרד מאביו. והוא מתכופף לעברו ומושך אותו לחיבוק של גברים. כאן גני נשברת, הסוגרים נפתחו והדמעות זלגו בשטף. היא ניסתה לנגבם במהרה ולהראות חוזקה אך משום מה, שום דבר לא יכל להרים אותה מהחוסר אונים שהרגישה באותם רגעים. "דוד, ילד טוב שלי" אומר הוא לו ומרים אותו על הידיים. "תזכור תמיד לשמח את אמא. גם כשאני לא פה.." נותן הוא לו משימה, ומנשק אותו שוב ושוב עד שדוד הקטן מתרצה ואומר "טוב. וכשתחזור אבא, אז אני אראה לך כל מה שלמדתי לעשות בגן". והוא מהנהן ולחלוחית של דימעה מבצבצת מעינייו. גני אוספת את עצמה ואומרת להם בחיוך כואב "בעוד כמה ימים כשהכל יהיה מאחוריינו, אתה בני היקר תראה לאבא ולי, יחד, כל מה שלמדת בגן." דוד הקטן מחייך מאוזן לאוזן ומנשק ללחיו של אבא, שהחל להוריד אותו מהידיים ולאסוף את חפציו. גני ניגשת אליו ודוד מביט בהוריו מביטים אחד על השני, ללא מילים, ללא קול. מבט אוהב שאומר הכל. והיא לוקחת בהתחלה את שני ידיו ומנסה ליצרוב במוחה ובליבה את צורת כפות ידיו. דרך מישוש וליטוף היא חשה בטבעת הנישואים שלהם באצבע שמאל שלו ולאחר מכן מחזיקה את פניו בשתיי ידיה הרועדות ומלטפת כל חלק מפניו. היא מנשקת כל חלקיק שעברה במו ידיה, ומבקשת מאלוקים שיחזיר לה אותו כמו שהוא. "אני מחכה לך" היא אומרת לו בכאב ובלב עצום משחררת היא אותו. ומשחרר הוא אותם.
… והיא מביטה בו מתרחק. גבו זקוף וישר כתמיד, הליכה בוטחת ואיתנה כתמיד. וכל חלק בתוכה מפחד שזו תהיה הפעם האחרונה שתראה את אותה האצליות שהייתה בו. היא משלבת את ידיה בקרירות פתאומית ושואלת בתוכה "איך אשרוד בלעדייך אהוב?" . דוד בנם בן השלוש מצטופף לידה ומחבק אותה בכוח. היא מרימה אותו אליה ומחבקת אותו באהבה וחום, היא מנשקת אותו שוב ושוב כאילו מפחדת שגם הוא ילך למלחמה.