גילוי חטיפת הכלבים הגדולה פרק 9

"הווו… הווו… הווו…" ינשוף קרא בין העצים. צלצול הטלפון נשמע, הוא בישר שהגיע הודעה. השעה הייתה 1 לפנות בוקר. רון קם מהמיטה בעצלתיים. הוא לא הבין מי מתקשר בשעה כזאת. הטלפון היה ממורן. 'זה קשור לכלבים.' כתבה בהודעה. לפתע גברה הערנות של רון. רון היה קשור יותר מכולם להצלות הכלבים משום שכלבו נחטף ממנו. זיכרון ישן הופיע לנגד עינו בכל פעם שדיברו על "מצילי הכלבים". הוא ישב בסלון וראה טלוויזיה, כל האורות היו מכובים,כמו שהוא אוהב, הוא היה לבד בבית. לפתע שמע רעש מבחוץ וחמישה אנשים נכנסו אל הבית דרך החלון לקחו את הכלב וברחו. הוא היה משותק מרוב פחד. הזיכרון כבה. 'הלו? רון?' נשלחה עוד הודעה ממורן. רון התנער ממחשבותיו. 'מה?' כתב לה. 'יש לי רעיון פעולה. רק אתה ואני' כתבה לו. 'עכשיו?' כתב בשאלה 'כן' ענתה לו מורן. 'אוקי מה?' כתב לה. 'אני ואתה נלך לבית של השודדים ונראה איפה הם מחזיקים את הכלבים' ענתה לו. 'זה לא מסוכן?' שאל רון. 'כל מה שאנחנו עושים הוא מסוכן' 'טוב אני בא' 'יופי אני יבוא לקחת אותך. תתארגן ותיקח את האופניים' 'אוקי ביי' 'ביי'. רון הוציא מהארון חולצה אדומה עם ציור של אופנוע ירוק ומכנסיים צהובים והתלבש. כעבור כמה דקות היה מוכן. הוא ירד בשקט למטה. הוא פתח את הדלת ויצא אל הרחוב עם האופניים. אחרי כמה דקות מורן הגיע. הם רכבו בשקט. רון רכב אחרי מורן. לאט לאט נעלמו הבתים והרחובות, לא היו עצים ולא מנורות. חושך מוחלט. מורן ידעה לנווט גם באפלה, הייתה לה ראיה חזקה. פתאום, מרחוק הם ראו אור עמום. הם התכרבו עוד וראו בית גדול ואפור שלידו חונה מכונית שחורה. נביחות כלבים נשמעו ברקע. מורן עצרה וכך גם רון. מורן זרקה אל רון משהוא שניראה כמו גרב שחורה עם חורים. "שים את זה על הפנים למקרה שיראו אותנו. הם ירדו מהאופניים והלכו בשקט לאורך הבית. הם סרקו את הבית מבחוץ לראות מצלמה או משהו שיכול להסגיר אותם, אך הם לא ראו דבר. הם ראו חלון קטן 2 מטרים מעליהם. "בו" לחשה מורן "איך נעלה?" שאל רון. מורן חשבה רגע. היא עמדה על קצות אצבעותיה וניסתה להגיע למעלה, אך ללא הצלחה. רון היה קצת יותר גבוה, הוא ניסה להגיע אך לא הצליח. שניהם קפצו אבל לא הצליחו. "תעשה לי סולם גנבים" לחשה מורן. רון הסתכל על מורן במבט שואל אך כשראה כמה היא נחושה רק הנהן, התקדם ומתח את ידיו. מורן רצה, קפצה על סולם הגנבים שעשה רון והצליחה בקושי לתפוס את מסגרת החלון. היא הזיע. היא פלתה צעקה שנבלע בבליל הנביחות ברקע. רון עשה לה ששש… עם האצבע וניסה לעזור לה. לבסוף הצליחה לעלות על החלון. החלון היה סגור היא פתחה אותו ונפלה מהחלון. רון, שהיה מתעמל חזק הצליח לתפוס אותה. הוא שוב עשה לה סולם גנבים והיא עכשיו הצליחה לעלות במהירות ולהיכנס לתוך בית השודדים. היא מלמלה משהוא ועשתה לרון סימן שפרושו לחקות לה והתקדמה. פחד אחז בו. הוא חיקה למורן יותר מידי זמן, כך לפחות חשב. לבסוף מורן חזרה ולחשה:"השטח פנוי אני יעזור לך לעלות"היא הושיטה לו את ידיה. רון קפץ ובמאמץ משותף הצליח לעלות אל החלון. הם שוטטו בתוך חדר שנראה כמו מטבח מיושן. "הם גרים כאן?" שאל רון בשקט "כנראה" לחשה מורן. היא פתחה דלת והסתכלה החוצה. היא עשתה לו סימן להתקרב אליה וביחד הם זחלו לאורך מסדרון צר. הם הלכו לפי הקול של נביחות הכלבים הם פתחו דלת בשקט ונכנסו פנימה בשקט. הם ראו מיטות ועליהם אנשים ישנים. הם פחדו נורא כל פסיעה קטנה נשמעה כמו רעם מתגלגל. הם לא שמו לב שלאט לאט מאיר הבוקר. הם הלכו על קצות אצבעותיהם ופתאום נדרכו. הם ראו את אחד האנשים מתהפך במיטה. אנחת הקלה נפלטה מרון כשהוא הבין שהאיש מתהפך במיטה ולא מתעורר. הם המשיכו ללכת, הם היו ממש קרובים אליה מורן ניגשה לידית כדי לפתוח אותה ואז: "טרילילילילילילילינג" צלצל הטלפון של רון.