השימחה שלקחה המילחמה

אני סתם מיתהלך ברחובות , נהנה מריח הפרחים וקול הציחקוקים , מביט באנשים שעוברים על פני , ועליהם לבוש חיוך , אני סתם הולך , מביט על היופי שבעולם , שומע קול צחוק של תינוק שזה עתה נולד , מתענג על ריח המאפים , ומחייך לי בשקט אל העולם , נהנה מהשימחה שסובבת אותי , חושב על זיכרונות מתוקים , על עתידי , על זיכרונות הילדות שלי . אני מתהלך ברחובות , סתם נהנה מצחוק האוהבים , משבירת הכוס בחופה , עד חיוך שבא במיקרה…
אני מיתהלך ברחובות … ועליי חיוך אין עוד , שומע את בכי האמות , שילדיהם לא יחזרו עוד , שומע את קול היריות , את צפירת הזעקות … אני מתהלך לי ברחובות , רואה חייל נופל , אין עוד ריח מאפים, אין עוד צחוק תינוקות שנולדים , אין עוד שבירת כוס בחופה , אין עוד ריח נהדר של פרחים … כמה מילחמה יכולה לחמוד? עוד גבר שלא יחזור? עוד נערה שלא הספיקה ללימוד? עוד צחוק של תינוק? למה אנו כאלה? אנחנו שונים מהטבע , אך חזקים ממנו, לא אראה עוד את אהובתי , לא אשמע עוד צחוק אוהבים , אך דבר אחד אראה ואשמע , את קריאות סוף המחלימה , ואת הדגל שלנו מונף אל על… עוד חייל נפל , אבל הפעם זה אני , המחלימה גם לקחה אותי…