בין בום לאזעקה תפילה קטנה

אני מכונסת בפינה,צליל האזעקה עוד מהדהד באוזניי.
אני נשארת במקומי ויודעת שאין טעם לצאת החוצה, כי בעוד דקות ספורות תשמע אזעקה נוספת ובומים מחרישי אוזנייים.
אני מהדקת את השמיכה לכתפיי,לא בגלל שקר לי,הרי זה אמצע הקיץ…
אני מהדקת אותה לכתפיי בכל פעם שאני חושבת על החיילים שלנו, שם בחוץ נורים למוות,
מגינים בגופם ובנשמתם עלינו האזרחים של המדינה הזאת.
אני מהדקת את השמיכה בגלל השנאה שהעולם מפגין כלפינו,לא שזה משהו חדש…
אבל בד"כ זה מוסתר ומסונן,והשנאה בוערת להם בעיניים.
זה לא מה שמעצבן אותי,לא מה שגורם לי לחרוק שיניים,מה שמרתיח אותי הוא איך שהם מציירים אותנו באור שלילי,איך שהם הפכו אותנו,את החיילים האציליים,יפי התואר, והמגינים שלנו לרוצחים ולחלאות אדםץ
ואיך שהם הפכו מחבלים בני עוולה ורוצחים לאנשים מסכנים ותמימים.
אנשים שמשתמשים בנשים ובילדים שלהם בתור מגנים אנושיים.
אבל זוהי אשמתם של האזרחים האלה שחינכו את ילדיהם שזאת מצווה להרוג אותנו רק בשל היותנו יהודים…
חינכו את הילדים שלהם שיהודים באים מזרע השטן והם שליחיו של השאול…
וכן מה שגורם לי לחרוק שיניים היא גם הממשלה שלנו שמתכופפת לפקודותם של האומות האנטישמיות העוטות על פניהם חיוך ומסיכה של ידיד,חיוך שמסתיר בחובו שנאה כ"כ עזה ורצון להשפלת והשמדת היהודים
אני רועדת…כי זאת שגרה כי ככה אנחנו חיים,לא שנה ולא שנתיים אלה יותר מאלפיים שנה,נרדפים, נהרגים ,נשנאים ומושפלים רק בשל היותנו יהודים.
אבל הפעם יש לנו מקום משלנו,מדינה צבאות הק"בה,צבאות ישראל עומדים איתנים סביבנו…
והכי חשוב עם ישראל חי וקיים!…