"את כישלון!"

"צהריים טובים, תלמידי כיתה יא'2," אמרה המורה לשפה, רחלי, כשהתייצבה על יד שולחן המורה בחיוך. "היום נדון בנושא מקצועות עתידיים. הרי שבעוד פחות משנתיים תסיימו את הלימודים, ואני רוצה לדבר אתכם על מה אתם יכולים ורוצים לעשות בעתיד," היא לקחה הפסקה לנשימה. "ובכן, מי שרוצה לבחור במקצוע מסוים, שירים את אצבעו ויסביר למה בחר דווקא במקצוע זה. אם יש שאלות בנוגע לאותו מקצוע, זה הזמן המתאים לשאול אותן."
מיד האצבע של שלי, "מלכת הכיתה", הזדקרה באוויר, ומיד בחרה בה המורה רחלי לדבר, כתמיד. ספיר פשוט שתקה, יושבת בשקט ומקשיבה לקולה המתנשא והראוותני של שלי, שחדר במעורפל מבעד למחשבותיה.
"אני רוצה להיות דוגמנית כשאגדל," אמרה שלי בחיוך מרוצה לשמע קריאות ההפתעה וההסכמה, הרי שלה יש גוף חטוב ומושלם, שיער בלונדיני מהמם, עיניי אזמרגד משגעות- ובקיצור, חתיכה של נערה. רק אופי מגעיל וצבוע. אבל, הרי, למי אכפת? רוצים יופי, מקבלים יופי, אף אחד לא מתעניין במה שבפנים, מה שמסתתר מאחורי השכבה החיצוני, חשבה ספיר בהתמרמרות.
"ומדוע?" הקשתה רחלי בחיוך מאתגר. היא הייתה רק בת 32, צעירה, ולפעמים נדמה כאילו היא מנסה להידחק בכוח לחיי הנעורים, להתנהג כמו כל שאר הנערים והנערות.. אפילו שמבחינת ספיר, היא לא יותר מגוש זקנה שחושב את עצמו למשהו סקסי בטירוף. ואולי לדעת בחורים היא הייתה סקסית, מי יודע. עד שיופיעו הקמטים, צחקקה ספיר בשקט.
"אני רוצה להיות דוגמנית בגלל שהמקצוע יפגין את היופי שלי-"
שוויצרית חשה, חשבה ספיר בלגלוג.
"-ואני אזכה בהמון פרסום וכסף, אני אככב בעיתונים, אצטלם לקולקציות שונות- הכול!" חייכה שלי והבליטה כל מיני מקומות לא נחוצים.
"גם אם זה כולל להתלבש בזנות, לוותר על הפרטיות ולהתנהג כמו חרא, כלומר, חרא יותר ממה שאת עכשיו?" אמרה ספיר בלי לחשוב. דבריה של שלי כל כך הרגיזו אותה, שהיא לא שמה לב מה פולט פיה. השתררה דממה מביכה, וכולם חיכו לגזר דינה של רחלי.. או של שלי.
"את אומרת את זה רק בגלל שאת כישלון מוחלט!" צווחה שלי, כשדמעות מזויפות מציפות את עיניה.
מיד חבורת השפוטות שלה (הרי איזו מלכה היא ללא שפוטות?) פרצה בצחוק לעגני, וספיר הדקה את שפתיה. רחלי לא אמרה דבר בקשר לזה, אבל צעקה "שקט!" רועם וצלילי הצחוק השתתקו.
"מה את רוצה להיות, ספיר?" שאלה רחלי בחביבות.
"אני?.." מלמלה ספיר במבוכה.
"היא לא יכולה להיות שום דבר גם אם תרצה, כי היא כישלון מוחלט!" צחק תלמיד שהמילים "שרוף על שלי" כמעט כתובות לו על המצח בכתב בלון ענק.
ספיר התעלמה, גם אם הרגישה בדמעות חנוקות ניגרות בזוויות עיניה, אבל היא הבליעה אותן.
"אני רוצה להיות סופרת," אמרה בקול בעל ביטחון, שרק היא, וכנראה גם שלי, ידעו שהוא מזויף.
"סופרת?" צחקה שלי, "מה, את חננת-על או משהו? כאילו, להיות סופרת זה הכי פאסה!"
מיד הצטרפו עוד קולות צחוק, והצחוק התפשט במהרה בשאר הכיתה. ספיר הרגישה שמשהו בתוכה נשבר לרסיסים.
"אני- אני לא מבינה מה את רוצה.." לחשה, ושלי הביטה בה בעיניים פעורות בהפתעה מדומה.
"באמת? אז אני אסביר לך כי את כזו קשת קליטה- את פשוט זבל, ותמיד ידרכו עלייך כי-"
אבל שלי לא סיימה את המשפט ורחלי צרחה על הכיתה לשתוק. ואז החלה הטפת המוסר האידיוטית, שממילא לא פותרת כלום, וספיר פשוט ברחה באמצע לשירותים. היא הסתגרה באחד התאים, ובכתה בשקט, מניחה לדמעות מלאות הכאב ורסיסי לבה לזלוג על לחייה. היא פלטה התייפחות חלושה; היא לא רצתה שמישהו ישמע אותה ולכן השתיקה את עצמה. היא שנאה את הרגשת הבדידות המוחצת הזאת, כאילו מישהו שם אותה לבד בחור שחור שלא ניתן לצאת ממנו. כולם השפילו אותה, צחקו עליה, כאילו אין לה לב, ורגשות. כאילו אם ידברו עליה ככה ויצחקו עליה, היא לא תיפגע. כאילו הם באמת לא מבינים כמה הלעג שלהם שובר אותה. הדמעות נטפו מעיניה כנהר גועש, ולרגע איום אחד חשבה למה לא לגמור עם הסיפור ופשוט להתאבד. אבל אז מחשבה נוספת עלתה ברוחה: יש אנשים שאוהבים אותי, שישברו אם אמות. וחוץ מזה, אני לא אכנע. אני אראה להם מה זה לפגוע, ואפצפץ את האגו הנפוח-יתר-על-המידה שלהם לפיסות זעירות. היא יצאה מהתא, שטפה את פניה במים קרים באחד מהכיורים בשירותים, ויצאה משם בהבעה אמיצה ונחושה ומלאת כוונה- לנקות את הכיתה המחורבנת שלה מהזוהמה ה"מקובלת".