אסון הנגמ”ש צוק איתן – מה שלא סיפרו בחדשות

"השקמה! השקמה! יאלה לקום לקום!"
4:30 לפנות בוקר והעיניים לא מצליחות להיפתח לפני שהקולות בראש אומרים לך שזה מוקדם מדי, חשוך מדי, וקר מדי כדי לצאת מהשק שינה.
השרירים התפוסים מאתמול עוד שוכבים במרד, מעמידים פנים שלא שמעו את המוח שלך מצווה עליהם לזוז.
זרם של קולות בתוך הראש משדלים אותך לחפש את הכפתור שישים את העולם על "השתק", בזמן שאתה תחזור אל עולם החלומות.
אבל אתה לא ביקשת את דעתם.
אתה מתמהמה עוד כמה דקות בשק שינה, ואז מקשיב לקול שתפס בראשך פיקוד.
אותו קול שמזכיר לך שיש סיבה שבשבילה קמים היום כל כך מוקדם.
אותו קול שמזכיר לך שהיום, זה "היום".
אז להתיישר על הרצפה , לקום על הרגליים, ולא ליילל, כי עבודה רבה עוד לפנינו.

בוקר טוב.

מהו כל יום בשבילנו אם לא סדרה של מאבקים בין הדרך הנכונה, לבין הדרך הקלה.
כל כך הרבה שבילים שבהם ניתן היה ללכת, וקולות של אחרים להם ניתן היה להקשיב.
אבל את השביל שלנו כבר בחרנו בקפידה. לנו יש משימה לבצע.

"זמן ההתלבטות עבר, זמן העשייה הגיע!" דברי מפקד הפלוגה החזירו אותי לפתע למציאות.
הוא מסתכל סביבו על 100 חיילים בני 18-22 שבעוד כמה שעות עומדים לסכן את חייהם. דרך מבטו יכולתי לחוש את דאגותיו. עם כל משפט ומשפט שהתווסף, נוצר אצלנו הר של בטחון, אשר ללא ספק הצליח להחדיר בנו את חשיבות המעשה ורוח הקרב.

אני הייתי שם, סמל של מחלקה שרק עכשיו סיימה מסלול, מצטופף בין מאה הלוחמים, שהיו חלק מהפלוגה המסייעת של גדוד 13 מחטיבת גולני.
התנהלנו על טייס אוטומטי, אף אחד מאתנו לא באמת ידע לקראת מה הוא הולך.
בראשנו הצטיירה תמונה בהירה בראש של כניסה ללחימה, לחימה מוצלחת, תמונות של דגלי ישראל מעל בתים של מחבלים, חזרה חלקה לארץ, ועל האש לסיום החגיגה.
נוכחנו לדעת שנכלאנו לתוך "תסמונת המיקסר", כל מה שעשינו באותם רגעים לא היה אלא "לערבב את עצמנו".
עד מהרה המציאות תפחה על פנינו.

המשכנו לארגן את הציוד. בעוד 40 דקות כבר היינו צריכים להתחיל בתנועה.
בסרטים זה נראה הרבה יותר פשוט, הרבה יותר נועז. כנראה שהוליווד מארגנת חוגי הכשרה מעולים לאלו האחראים על הפעלת הדמיון שלנו.

עלינו על ציוד, צבענו פנים, קשרנו שרוכים ועלינו על ה"כלים". סג'עייה מחכה לנו!
וודאי שמעתם על "אירוע הנגמ"ש"- אירוע בו לקחנו חלק.
לתאר מה בדיוק קרה שם לא יהיה קל.

הפלוגה התחלקה לשלושה. מחלקה אחת עם שני "נמרים", מחלקה נוספת שנעה רגלית ועוד שני נגמ"שים המכילים אותי ועוד 16 לוחמים.

"בעוד דקה תחילת תנועה!". התרגשנו כמו ילדות קטנות שקיבלו הרגע צעצוע חדש.
החבר'ה נהנו מהמחשבה שגם במהלך השירות שלהם יצא להם לבקר בחו"ל. אף אחד מאתנו לא העלה בדעתו שזה יהיה כרטיס לכיוון אחד.

"התחלנו תנועה!" רעש זיקוקי הדינור של יום העצמאות התגמדו לעומת רעש הפצמ"רים שנפלו סביבנו.
הטייס האוטומטי שהפעיל את מוחנו הוחלף בטייס המשנה שלו, העירני והמודע יותר.
איך מישהו אמור להרגיש בידיעה שאלו עלולים להיות רגעיו האחרונים? שום מתנ"ס עירוני לא פתח עדיין חוג שמלמד איך להתנהל במצבים כאלה.

"5 דקות לפריקה!" צעק המ"פ.
התוכנית שלנו הייתה להגיע קרוב ליעד שלנו, לצאת מהנגמ"שים ולהשתלט על הבית.
אבל איך אומרים? אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו על התוכניות שלך.

את אשר יגורנו- בא לנו.
"הנגמש שלי חדל תנועה!" אני זוכר את המפקד צועק בקשר, כאשר 500 מטר לפני ההגעה ליעד, הנגמ"ש שהוביל את התנועה נעצר מבלי שהבנו את הסיבה.
שני חיילים יצאו ממנו כדי לבדוק מה קרה שם, כאשר כל השאר המתינו בפנים. נצמדנו אליהם, נגמ"ש מול נגמ"ש.
אנחנו היינו אמורים לחבר אליהם קבל גרירה ולגרור אותם עד ליעד.

זה לא לקח יותר מחמש דקות. חמש דקות מהרגע שבו הנגמ"ש נתקע, ועד לרגע בו הכדורים סביבנו החלו לשרוק.
לא היה לנו באמת מושג מה מתרחש. הכל התנהל בהילוך מהיר. אני ושמונת הלוחמים שהיו בנגמ"ש שלי התכוננו לצאת מהכלי ולנוע רגלית עד היעד.
בזמן ההכנות, נשמע פיצוץ.

"הותקלנו משמאל! הותקלנו משמאל!" זה הרגיש כמו באימון, אותו מצב שאתה מדמה שיורים עלייך, יוצא מהכלי ומשיב באש.
המודעות שלנו לא תפסה את העובדה שיורים עלינו כדורים חיים באמת.
לפני שהבנו מה בכלל קורה, היינו צריכים לחשוב איך להילחץ משם.

התקדמנו כמה מטרים בנסיעה כדי להימלט מטווח הפגיעה, יצאנו החוצה מהכלי והתחלנו לנוע אל עבר הנגמ"ש שנפגע.
כשהרמתי את הראש כדי להבין טיפה מה קורה, חשכו עיניי.
הרגשתי כאילו הוסיפו עליי 100 קילו של משקל, נע באיטיות ונושם בכבדות.

למזלנו התאמנו היטב. הטייס האוטומטי במוחנו קם לתחייה ותפעל את האירוע באופן לא מודע. כל אחד תפס את מקומו והלחימה החלה. אך היה קשה.
היה קשה להתעלם מהלהבה שבערה בזווית העין. אותה להבה שהבהירה לנו את תמונת המצב.

הנגמ"ש בער כולו.
חיפשנו את כפתור ההשהיה כדי עצור רגע ולהבין מה קורה. אך לצערנו לא כל מה שמתרחש במציאות מתנהל בעזרת שלט. מהר מאוד הבנו:
שבעה לוחמים, שגם עשרות דפי כתיבה לא יספיקו להכיל את סגולותיהם, הלכו לעולם.

באותו רגע של בלבול, צצה אצלי בראש תמונה של עצמי בעודי ילד בן ארבע, רזה כמו מקל עם שיער שחור קצוץ, שואל את אמא שלי- "אמא, למה אנשים מתים?"
אני זוכר שהיא מיד הרימה אלי את מבטה, חייכה ואמרה "כי אלוהים צריך אנשים טובים שם למעלה. אלוהים לוקח רק את הטובים."
17 שנה לאחר מכן, בעודנו מתקרבים אל הנמג"ש כדי לראות אם מישהו יצא מאותה פגיעה בחיים, נפל לי האסימון, שאמי טעתה.
אלוהים לא לוקח רק את הטובים. הוא לוקח רק את הטובים ביותר.

הלחימה נמשכה. אסור היה עלינו לעצור.
שמענו פיצוצים מכל עבר בלי לדעת האם אלו כוחותינו או כוחות אויבנו.
"עכשיו אני מבין למה קוראים לזה ממלכת אי הוודאות!", צעק אחד מחיילי לחברו.
לא יכולתי להסכים איתם יותר.
רימונים נזרקו, מרגמות התפוצצו, ויריות נשמעו מכל עבר.
הריכוז התמקד כעת בכיבוש היעד שלנו סוף סוף.

מתוך תשעת הלוחמים ששהו בנגמ"ש שנפגע, רק שניים הצליחו להינצל. אחד מהם, מפקד המחלקה, נמצא זרוק על החול, ללא נשק וללא אפוד, אבל עם שתי פגיעות של ירי ברגל ימין, ירייה אחת ברגל שמאל, ורימון רסס צמוד לחזהו- למקרה שינסו לחטוף אותו.
אם כל הכאב שבדבר, העדפנו לשלם במחיר חיינו מאשר לתת לחמאס את התענוג להחזיק בהם.
מהמיקום בו הכוח שלנו ישב, לבין הבית שממנו ירו עלינו המחבלים, גררנו את המפקד בזריזות וצירפנו אותו לכוחותינו. החובש תפס מיד פיקוד והחל לטפל ברגלו.

כעבור בערך שעה של לחימה, הגיעו כוחות נוספים כדי לחפות, לפנות ולעזור לנו להמשיך את הלחימה.
נשארנו שם למשך שבועיים. השבועיים הכי ארוכים שהיו לי בחיים.
כמה ימים לאחר שהוסכמה הספקת האש בינינו לבין החמאס, התחלנו להתארגן לקראת יצאיה מהרצועה.

צבעים כהים מילאו את תמונת הסיום אותה ראינו לפני תחילת הלחימה.
שבנו לארץ ללא דגלים מעל בתיהם של המחבלים (טוב, זה גם כי כבר לא נשארו להם בתים..), ללא שירים וריקודים, ועם כאב רב, ללא אורן נוח, מקס שטיינברג, אורון שאול, שחר תעשה, שון מונדשיין, דניאל פומרנץ ובן וענונו זיכרונם לברכה.

"ערב טוב". קולו המוכר של מפקד הפלוגה נתן לנו תחושת רגיעה. כל התמונות ההוליוודיות נעלמו כלא היו. כל מה שנותר היה פלוגה מחטיבת גולני פחות שבעה לוחמים.

על אף הכל, עמדנו במשימה ובכך אנחנו גאים. השכמת ילדי הדרום הוחלפה מצפירות ואזעקות, בהשכמה שלווה, שקטה ומלאת תקווה. אזעקות הצבע האדום הוחלפו בקולה השלו של האם:

בוקר טוב.