אני ואתה לא נשנה שום דבר – פרק 90 (פרק 2)

שמי חסן ואלדי, כשהייתי בת 13 שמעתי ממכשף רב עוצמה שהייעוד שלי הוא להביס את מלך האלפים האפלים, השליט האכזר שהתחיל מלחמה מול כל עמי בני האדם, מלחמה בה נהרגה אמי בשדה הקרב. היא היתה המכשפה החזקה ביותר בממלכה, אם היא לא הביסה אותו כמה סיכוי היה לי?

יצאת למסע עם חברי הטוב בלוני לחפש אחר שריון מיוחד שלפי הנבואה היה אמור לעזור לי להביא את הניצחון. שנתיים לאחר מכן, בגיל 15 הבסתי את מלך האלפים, עדיין לא ברור לי איך. את השריון מעולם לא מצאתי, הוא הופיע עלי משום מקום. האם הנבואה היתה נכונה או שמא היה לי מזל? אולי לעולם לא אדע.

כיום אני בת 55, לי ולבלוני יש 5 ילדים, כולם כבר בוגרים, נשואים וגרים בבתים משל עצמם. הממלכה היתה בתקופת שלום מאז הבסת מלך האלפים שאיחדה את כל עמי בני האדם. אומנם תקופת השלום היתה טובה בשבילנו אבל בשביל האלפים… הם נהפכו לעבדים, החיות שלנו, עושים כרצוננו. לא משנה מה ניסיתי לעשות עם המעמד שלי השנאה כלפיהם היתה חזקה מדי.

בגלל זה ידעתי שזה רק היה עניין של זמן, שמשהו נורא יקרה שוב…

*דפיקה בדלת*

"מי זה?"

"שליח מטעם מלכת השממה".

פתחתי את הדלת, השליח הביא עימו מכתב.

"לחסן היקרה, אשמח להזמינך ליום ה-40 שנה לחגיגות הניצחון שלנו על האלפים. את כמובן תקבלי מעמד של אורחת כבוד כפי שאבי היה נותן לך. אצפה לראותך, מלכת השממה".

הראתי את המכתב לבלוני שאמר שאנחנו מוכרחים ללכת, לא ידעתי אם באמת רציתי מכיוון ש"החגיגה" הזו גם כוללת הצגה לראווה של אלפים נלחמים אחד בשני ומענים אחד את השני ל"הנאת" הקהל, אבל בלוני התעקש ולא רציתי לאכזב אותו.

הטקס היה יפהפה, מאכלי גורמה, כלי כסף וזהב, שירי אופרה עוצרי נשימה, קישוטי אריחים וזיקוקים מהמעלה הגבוהה ביותר. הכל היה נהדר, מלבד המופע המרכזי, זה שקיוותי שלא יבוא.

"כולם להיכנס לאולם המרכזי, ההצגה עומדת להתחיל!" קרא הכרוז.

נכנסתי ביחד עם בלוני, מעורערת.

הקהל היה נסער ודחף לכל עבר. התיישבנו בכיסאות לאורחי הכבוד ליד המלכה, שלחשה לאוזני "כל כך טוב לראות אותך! תהני מהמופע", הנהנתי לחיוב, עם חיוך מזויף.

"היכונו! המופע עומד להתחיל!"

בלוני חייך חיוך ענק וקפץ כאילו היה עדיין ילד קטן.

"נא להכין את ההימורים שלכם! בואו נקבל כבר את המתמודד הראשון! מצד אחד, ארקנה! אלף מהארץ הצפונית, ואחד הלוחמים הטובים ביותר מצבא האלפים! הוא אומנם כבר זקן אבל אל תתנו לגיל להטעות אותכם יש בו עוד המון כח!"

אלף אפור, עם שיער לבן, מלא חבולות, שיניים שבורות, ועיניים אדומות נכנס לזירה. מצד אחד הוא היה נראה זקן אבל הוא הלך ושאג כמו אדם צעיר. הוא היה גדול, ומפחיד.

"בוזזזז!!!" קרא הקהל בהנאה.

"אלף מסריח וזקן! תראו אותו, מוות יהיה מתנה בשבילו" שמעתי אנשים קוראים.

"ומהצד השני, שירה, היא אומנם לא השתתפה במלחמה המקורית אבל זה לא מונע ממנה מלהיות העובדת המצטניית שלנו!"

האלפית נכנסה לזירה, היא נראתה ההפך הגמור לארקנה, צעירה, אפילו יפה יחסית לאלפית, שרירית מאוד ואיכשהו גם מסודרת מאוד למרות היותה עבד"

"בוזז אלפים! תמותו שניכם!"

"הגיע הזמן להמר!"

איש עבר שורה שורה לקחת כספי הימורים מאנשים, רובם לפי מה שהצלחתי לתפוס הימרו על שירה, הגיוני.

"אוקיי, עכשיו שההימורים נגמרו בואו נתחיל בקרב!"

הקרב עמד להתחיל, ביותר ממובן אחד…

מאז ומתמיד ניסיתי להיות אישה שיוויונית, כזו שאכפת לה מכולם. רציתי שכולם רק יחיו בשלום, אפילו האלפים. תמיד ניסיתי לשנות את המצב עבורם ולהפסיק את האפליה נגדם, אבל… אילו ידעתי מה עומד לקרות, הייתי דואגת לזה שיהרוג את כולם לפני 40 שנה.

*המשך יבוא*