אני אתן לך כל מה שיש לי

הוא חולה. זה זמן מה שהוא חולה. המחלה הזאת תוקפת אנשים רבים אבל מעולם לא חשבתי שזה יתקוף אותו. את התאום שלי. השיער שלו נשר. הוא הרזה. צלליות ניקרות מתחת עיניו. וזה נראה כאילו עצוב לו. אני באה לבקר אותו והוא שמח בי. אבל זה לא מממלא את לחייו הצנומות. אני מביטה בו, גל רחמים תוקף אותי, הלוואי והיינו מתחלפים. כואב לי לראות אותו ככה. פעם כל הבחורות רדפו אחריו. הוא היה משחק כדורגל איתי ואנשים היו מצלמים. כי אנחנו שתינו יפים. תאומים. אנחנו גם דומים. עניינו ירוקות שערינו בהיר, יותר נכון שערי. לו אין כבר שיער. אני בולעת דמעה. אני רוצה שהוא יחייה. עורי כהה מעט, דומה לעורו הישן. עורו הנוכחי חיוור. אני רצה עליו ומחבקת אותו. הוא מחייך וחייוכו שמימי. אני רוצה שיחייך יותר. אמא נגשת לחדר. היא קוראת לי. אני יוצא ומסמנת לאחי שתכף אשוב. "יש לנו הזדמנות אחרונה" אימי אומרת. ומנגבת דמעה בילתי נראת. עניי נפערות. "מה האפשרות?" אני דוחקת בעדה. "שתתרמי לו כיליה" היא לוחשת. "אני יתרום" אני מחייכת. "לא" היא אומרת נחרצות. "אז למה אמרת לי?" אני שואלת בבילבול,ובכעס מעושה. "את צריכה לחשוב על זה.. זה לא משחק ילדים. זה החיים שלך" מחשבותי מתרוצצות. 'חיים בלי אליעד? חיים עם כליה שהייתה יכולה חהציל אותו?' אני בוכה. פורצת בבכי. "ברור שכן!!" אני צועקת רק מעצם המחשבה. אמא מתישבת לצידי ומסבירה לי את ההשלכות שעשויות להיות ממעשי. אבל אני כבר החלטתי. רופא ניגש אלינו ומרים גבה. אני מהננת. הוא מוביל אותנו לחדר. קירותיו לבנים. פרפרים זהובים מתעופפים בשמחה עליהם. הרופא שם עלי מכשירים רבים, הוא בודק את דמי. וחוזר כעבור שעה. "את מתאימה." אני מחייכת. "מתי אכלת בפעם האחרונה?" הוא מוסיף. אני מעבירה במחשבותי. "אתמול" אני עונה לאחר שאני מחליטה. "אז את מוכנה לניתוח בואי." אני מדלגת מן המיטה ומדביקה את צעדי עליו. הוא פותח דלת שחורה ואני רואה חדר סטרילי במיוחד אני נשכבת ומזריקים לי משהוא חיד. אני מרגישה את עפפי כבדות. הן נופלות.

כשאני קמה אני מרגישה כאב חד ליד הבטן אני מטפתלת וכואבת. אבל אז אני נזכרת למה כואב לי. אני לא בטוחה אם הניתוח עבר בשלום, אבל אני שמחה שתרמתי.
אני כואב, אבל שמחה.