אנחנו גיבורים- יום הזיכרון.
"אמא, אבא. מה זה מלחמה?" שאלתי והתיישבתי על המיטה הגדולה שלהם. אני כבר לא קטן, אני מבין מה קורה. אני מבין את החדשות. יש מלחמה.
"הו, דור הקטן." אמא מלמלה בבכי ואבא הניח את ידו הגדולה על כתפי.
"מלחמה, זה אומר ששני צדדים נלחמים." אבא הסביר והנהנתי בראשי.
"יש עכשיו מלחמה נכון?" שאלתי ואבא הנהן. אם המלחמה זה כמו בסרטים המצוירים שאני רואה אז, למה אמא בוכה?
"אבל הטוב תמיד מנצח אז למה אמא בוכה?" שאלתי באי הבנה. למרות שאני קטן אני יודע שמשהו רע קורה.
"כי לפעמים הטוב לא מנצח. זה לא כמו בסרטים דור. הצד שלנו, זה החיילים. הם שומרים עלינו תמיד, במלחמות הם יוצאים להילחם באנשים שלא אוהבים אותנו כל כך ורוצים להוציא אותנו מהבית שלנו." אבא אמר באנחה. הבטתי בו.
"הם יצליחו?" שאלתי בעיניים דומעות. אבא חייך והניד לשלילה.
"החיילים שלנו גיבורים, הם מנצחים את הכל." אבא אמר בחיוך והנהנתי בראשי.
"אני אהיה חייל. אני אשמור עלייך ועל אמא. אני אשמור על כולם, אבא. אני מבטיח לך." אמרתי בחיוך רציני, אני לא אכנע. אני אשמור עליהם.
'אמא ואבא היקרים,
היום, זה היום התשיעי שלי בשטח, במלחמה. המקום הנורא שסיפרתם לי עליו כשהייתי קטן. אני לעולם לא אשכח את הדמעות שלך אמא, בכל פעם ששמעת את הכתבת מספרת על ההרוגים. אני בחיים לא אשכח את הכאב שאבא עבר כשגילה שאחיו מת בקרביו. אני לעולם לא אשכח את האש שהייתה בתוכי. לשמור עליכם. אמא ואבא היקרים, אני אוהב אותכם. אני יודע שלא תשכחו אותי, כי אני הבן שלכם, אבל תספרו לכל הילדים, שהחיילים הם הצד הטוב, הם גיבורים, הם אריות. הם לא מוותרים. הם נלחמים. תספרו להם שאנחנו נלחמים לעולם טוב יותר למענם. שהם הסיבה לאומץ שלנו, הם הסיבה לבכי שלנו, שאנחנו מפחדים לאכזב אותם ואותכם.
אמא ואבא היקרים שלי, אני אוהב אותכם. אני שומר עליכם, לנצח.
שלכם, בנכם דור.'
כתבתי את המכתב והנחתי אותו על המיטה. קמתי מהמיטה ויצאתי החוצה לעבר החיילים שלי.
"המפקד?" עומר שאל והביט בי, כבר הכרתי את המבט הזה, כמו בכל מחזור שמפחד לצאת לקרב. פחד, כאב ותסכול.
"תקרא לכולם, אני רוצה לומר לכם כמה דברים." אמרתי ועומר הנהן בראשו. כל המחזור התאסף מסביבי, הרגשתי את הערצה שלהם כלפי. מעולם לא הייתי מפקד קשוח, להפך, הבנתי אותם ובאתי לקראתם כשיכולתי. הם החיילים שלי, הטובים ביותר שיכולתי לקבל.
"חיילים, אני יודע שזה קשה, רחוק מהבית, רחוק מהאהובים שלכם. אני מבין. אבל אל תשכחו, שבבתים האלה, יש ילדים, שאתם התקווה שלהם, אתה ההשראה שלהם, אתם הגיבורים שלהם!" צעקתי והבטתי בהם, ברוח הקרב שלהם, באש העיניים. אבל מאחורי העיניים האלו יש געגועים.
"המפקד, אני אלך אחרייך לכל המקום. באש ובמים! המפקד!" שי, אחד החיילים צעק. החלום שלי התגשם, להילחם למען המולדת שלי, למען החיים של האהובים שלי, למען הילדים שאני התקווה שלהם.
"קדימה." אמרתי בחיוך גאה.
"כן המפקד," החיילים צעקו ביחד.
"במים ובאש, לא נוותר, כן המפקד!" הם צעקו בקול כוחם.
"אני גאה בכם." אמרתי בחיוך, אנחנו יותר ממחזור, מפלוגה. אנחנו בית ומשפחה. אנחנו שומרים אחד על השני, אנחנו נגן אחד על השני, אנחנו נהיה שם אחד למען השני. אנחנו נרים אחד את השני, אף אחד לא ישבר, כי בדיוק כמו בכל משפחה, אנחנו עומדים מאחורה ושומרים שאף אחד לא יפול. אנחנו חזקים, אנחנו יכולים.
אנחנו גיבורים.
תגובות (3)
וואו, אמא, איזה מרגשש!!
את כותבת מדהים,
אהבתי איך שהוא הבטיח שיגן עליהם ובסוף הוא נהפך להיות מפקד.
מעורר הערצה! ♥
צדהים טול פשוט מדהים… איך שמילד קטן ומפוחד הוא הפך למפקד מוערץ…
זה היה מדהים, ההבדלים בין הדרך התמימה שההורים מספרים לילד מהי מלחמה, והדרך שבה הוא חווה אותה על בשריו. יודע מהי מלחמה במושג הערום ובלי כל המעטפות שמעדנות את המשמעות.