אם ו..
כל שנה בבית הספר מדברים בכיתה על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מספרים לנו סיפורים, מביאים להורים שכולים לספר על חייהם החדשים, ומראים סירטונים על האנשים שנפגעו. כל פעם כשאני שומעת על מקרי מוות מפעולות איבה וחיילים שמתו במלחמה, אני מתמלאת עצב. לחשוב שאדם שהיה ילד רגיל, כמוני, מת. פשוט מת. אי אפשר לדבר איתו, לא נראה אותו יותר, מתאבלים ומתגעגעים, ומחכים שיחזור.
ולפעמים אני שואלת את עצמי שאם מישהו היה אומר לאותם אנשים מה יהיה העתיד שלהם, שהם הולכים למות במלחמה או כשהם יעלו לאוטובוס יהיה פיגוע. אולי, אולי הם יחייו את החיים אחרת, לא היה קורה להם כלום, ומשפחות לא היו נהרסות.
***& כתבה צליל, בת 13 &***
תגובות (0)