אל תספר אותי..- פרק 3

לפתע שמתי לב שבת הספר מימיני, עברתי במעבר החציה לכיוון בית הספר וכשניכנסתי הורדתי את כובע מעילי, וראיתי את כיתות הבחינה במדעים, לכן הלכתי לספרנית.
"שלום" קראה הספרנים וחיוך רחב היה על פניה.
"שלום, אה אני.. אני מחפשת ספרים אמתיים, שהכתוב בהם קרא באמת, שמספרים על רמזים ומשפחות.." אמרתי מקווה שיש ספרים כאלה.
"צר לי ילדונת, אבל אין ספרים כאלה." היא אמרה והנידה בראשה.
"חייב להיות! אני זקוקה לספר כזה!" אמרתי, ומזל שהתעקשתי.
"בסדר, ילדה, אך אל תספרי לאיש שהשגת את הספר הזה, ובמיוחד לא ממני." היא אמרה וקמה מן הכיסא.
"טוב" אמרתי מביטה בארונות שהיא פותחת, ארונות נסתרים.
"קחי" היא אמרה והושיטה לי את הספר. "כל רצונך מן הספר הזה, תוכלי לקבל" היא אמרה וחייכה. "וזכרי, אין שום ספר כזה.." היא אמרה והתיישבה בכיסאה.
"תודה, תודה רבה" אמרתי וחיבקתי את הספר והיה חיוך על פניי.
"אגב ילדונת, מה שמך?" היא שאלה.
"ג'יילה" אמרתי.
"ג'יילה המפורסמת? או כמעט כל בית הספר מכיר אותך משיערך הארוך והחלק!" היא אמרה. "רגע, איפה השיער הארוך?" שאלה, וכמה מן הכיסא.
"איננו" אמרתי.
"טוב.. בסדר. המשיכי בדרכך." היא אמרה, והתיישבה על כיסאה.
"להתראות. ותודה על הספר!" אמרתי ורצתי במבנה בית הספר ליציאה ועטפתי שוב את ראשי בכובע מעילי, והמשכתי בדרכי, דרך ללא כיוון מדויק, דרך שבה רק הולכים, בלי שום יעד מתוכנן.
לאחר שעה של הליכה ברגל כבר עברתי את העיר, אך מצאתי את עצמי בעיר חדשה, לא מוכרת לי, אך החלטתי לנסות לקרוא את הספר, בחנות ישנה בעיר שם, כדי שלא אצטרך לשבת בפני אנשים.