אל תספר אותי..- פרק 2

כשהתחלתי לטפס על ההר, לפתע הרגשתי תחושה של התחרטות. אני לא יודעת איך ולמה, אך רגליי הובילו אותי חזרה הביתה. רצתי בכפר, בעיר, עד שהגעתי לביתי.
בבית החלפתי בגדים, את הקודמים הכנסתי לסלסלת הכביסה, ובנתיים שטפתי כלים, כיבסתי את הכביסה, ניקיתי את החדרים, השקתי את הצמחים אף על פי שירד גשם, קניתי מזון, ערכתי את השולחן, הכנתי את הארוחה, אבל נדלי עדיין לא באה.
בסופו של דבר הכנתי לי קערת דגנים, ושניה לפני ששפכתי את הדגנים לתוכה, נדלי באה. "נדלי!" צעקתי וקפצתי מן השרפרף עליו עמדתי, וחיבקתי אותה.
"אני מריחה אוכל?" היא אמרה והביטה בי ומהר רצה להציץ בסירים.
"ג'יילה, אני יודעת שאת מכינה אוכל מעולה, אבל זה מאוד מוזר לילדה בת 10" היא אמרה תוך כדי שהכניסה את האצבע לסיר.
ציחקקתי מעט והראתי לה שניקיתי את כל הבית ואפילו עשיתי את המטלות שלה.
"ג'יילה, לא הלכת לבית הספר?" היא שאלה.
"היה היום בחינה. במדעים. ואני לא במדעים. אז.. לא הלכתי" אמרתי ופניתי לכיוון הסירים ושמתי על הצלחות אוכל.
לאחר הארוחה, פניתי לשטיפת הכלים, אך נדלי אמרה שהיא תעשה את זה, אז הלכתי לחדרי, והבטתי באבן החרוטה בתמונה המשפחתית, ובתמונה המקורית.
לפתע הרגשתי תחושת התחרטות על כך שלא טיפסתי על ההר.
הנחתי את התמונה המקורית במקומה, לקחתי מעיל ומטריה, ובכיס המעיל שמתי את האבן,ורצתי לכיוון היציאה מהבית.
"מה נראה לך שאת עושה, ג'יילה?" אחותי שאלה שניה לפני שיצאתי.
"מחפשת את הסיבה להעלמותם של אמא ואבא" אמרתי.
"ג'יילה! אמרתי לך, אין לך מה לחפש, הם בטח כבר מתו!" היא אמרה כשהיא מביטה בי מלמעלה.
"לא נכון! תיראי את זה!" אמרתי והושטתי את ידיי אליה בעודי אוחזת את האבן החרוטה בתמונה המישפחתית.
היא לקחה את האבן לאט לאט, הביטה בה, ושניה לפני שצצו הדמעות בעינייה, היא ניפצה את האבן, ועמדתי עם פה פעור, והיא רק אמרה "אי אפשר למצוא אותם ג'יילה, אי אפשר" אני מיד אספתי את כל השברים של האבן, בכיתי ורצתי. כבר לא ידעתי לאן,כמו בפעם הקודמת, פשוט לא ידעתי. אבל נידמה היה לי שהפעם רצתי לכיוון ההפוך, לא אל זה שמוביל אל הכפר. בדרך שאחזתי בשברי האבן, ניסיתי להרכיב שוב את התמונה, אך לשוא.