אל תספר אותי..- פרק 1
"לא!" צעקתי ושמתי את ידיי על עיניי, והסתובבתי לכיוון הכרית.
"ששש.. זה לא יכאב לך.." אמרה נדלי, נחושה בדעתה שעתידי תלוי בגזירת שיערי החלק כמו מקל.
"נו ג'יילה, זה לא יכאב לך!" היא אמרה נואשת.
"לא!" אמרתי ושוב הסתובבתי מביטה במספריים שרוצות לגזור את שיערי.
"טוב.. תעשי את זה כמה שיותר מהר.." אמרתי באנחה קלה, ושמעתי את החיכוכים בשני צידיי המספריים שגזרו את שיערי.
"זהו ג'יילה" אמרה נדלי בחיוך.
הבטתי בראי מימיטתי, ואז קמתי מן המיטה אל הראי, והטתי בבהלה בדמותי המשתקפת, ונדלי מיהרה לעודד אותי, ואמרה שזה יפה לי, אבל אם נומר את האמת, זה הרבה יותר יפה מן השיער הארוך.
קפצתי בשמחה בחדר, ונדלי אחזה בידה את שיערי והביטה בו במבט עצוב.
"מה קרה?" הפסקתי את ריקודי השמחה ואחזתי בזרועתיה של נדלי ושאלתי.
"כלום. הכל בסדר" אמרה ויצאה מחדרי.
התיישבתי על מימיטתי וחשבתי על מה שקרה, אך מיהרתי לשמוח למה אני צריכה להתאבל עכשיו?!
התקדמתי לעבר השולחן בחדרי, התיישבתי על כיסאי, והבטתי בתמונה המשפחתית, של אבא, אמא, נדלי ואני.
לאחר דקות ספורות החלפתי את ביגדי הפיג'מה שלי לבגדים חמים, כיפתרתי את המעיל ותוך כדי לקחתי מיטריה, ורצתי מן חדרי אל הסלון, ומהסלון אל הרחוב.
עטפתי את שיערי בכובע מעילי, ורצתי בכביש ועצרתי את כל המכוניות שעמדו בפקק, וכשהגעתי לצידו השני של הכביש רצתי בכל כוחי, אוחזת בכובע מעילי ובמיטריה, ורצה, חסרת מעצורים. מידי פעם התנגשתי באנשים, אבל לא היה לי אכפת, רצתי עד שיצאתי מן העיר והגעתי לכפר אחד, בו האטתי את צעדי, דרכתי בבצוץ, בחול, בשלוליות, וטפסתי על הר וכשגעתי לפסגה, נשמתי את האוויר הקודר בחוץ, ולפתע התפוררו מעט סלעים מתחת לרגלי, ושם מצאתי סלע שונה, סלע עם חריטות. חיפשתי עוד סלעים כאלה, והרכבתי את פזאל הסלעים, וכשהבטתי מלמעלה ראיתי שזו התמונה המישפחתית שלנו. לפתע יצא אור מן התמונה, סובבתי את האבן בכדי לראות מאיפה בא האור, וראיתי כתוביות מאחור. 'חתכת את שיערך, והרי הבטחת לי, עכשיו הביטי בהר מאחורייך, טפסי עליו, הגיעי לפסגתו, וחפשי את הרמז.'
"איך זה קשור לשיער שלי?" מילמלתי אך נעמדתי במקומי ושיערי עף ברוח. ירתי מן ההר וטיפסתי על ההר השני, ושם מצאתי רק עשבים רכים, דקיקים וחלקים, כמו שיערי.
תגובות (0)