אחים

הוא היה הילד הכי יפה בכיתה, בשיעור, בהפסקה. בכל מקום. לאן שלא הלך כולם ישר ראו, הוא הכי יפה. וזה לא שהיו לו את העיניים הכי יפות, סתם חום רגיל, אבל עם ניצוץ, ולא את השיער הכי יפה, והוא לא היה הכי גבוה, או שרירי שיש, אבל הנשמה, הנשמה שלו- היתה עשויה כולה מזהב. והיא הקרינה על פני הנער התמימות שלו.

כשהכרתי אותו, ראיתי בו מיד את הניצוץ הזה, בעיניו, שתמיד היה שם, גם כשהיה עצוב, וגם כשחייך את החיוך המהפנט שלו. הוא פשוט תמיד היה שם. אף על פי שהיינו כל כך שונים, זה לא הפריע לו. הוא אמר לי שהוא אוהב כל יהודי. את כולם, בלי יוצא מן הכלל. לא היה אכפת לו שאין לי כיפה על הראש, שאני כופר באלוקים ונוסע בשבת. הוא פשוט אהב אותי. ולא בגלל שככה חינכו אותו, או שככה אמרו לו לעשות. לא. הוא פשוט אהב כל יהודי. גם את אלה שקיללו אותו וקראו לו פאנאט.
לפעמים הייתי פשוט משתגע, איך הוא יכול לבוא לבן אדם ששונא אותו, ולומר לו: אני אוהב אותך. אהבה שלימה, מכל הלב. והוא ענה בפשטות: \"גם אם הוא לא מתחבר לדעות שלי, או למעשים שלי, בסופו של דבר, בנשמה שלו, הוא חלק ממני, ואיך אני יכול לשנוא אותו? הרי זה כמו שתשנא חלק ממך. אז נכון, הוא עוד לא מבין, אבל אני סולח לו. כי הוא לא יודע. אם הוא היה יודע, אולי היה נוהג אחרת. והוא אחי האהוב, שנברא בצלם\".

ואני הייתי מסתכל עליו בכזאת הערצה ואהדה, ומייחל ליום שכולם יהיו כמוהו. שכולם יאהבו אחד את השני מהסיבה הפשוטה שכולנו אחים. כשהכרתי אותו, הוא עוד היה נער. סך הכל בן 16. אני כבר שירתי אז בצבא. ובכל זאת היה לי כל כך הרבה מה ללמוד ממנו, את האהבה הפשוטה הזאת לכל אדם באשר הוא אדם, את האהבה לאדמה הזאת, לשורשים האלה, בעוד לי כלל לא היה חשוב איפה אני נמצא, בישראל או בכל ארץ אחרת בעולם. הוא לימד אותי, הוא הסביר לי כמה חשובה כל פיסת אדמה בארץ הזאת.
הוא היה רק בן 16, וכבר היה לו תיק במשטרה, פעם, כששאלתי אותו על מה, הוא ענה: \"אתה חושב שאני מתבייש בזה? שתדע שאני גאה בזה. כל אות שם, מוכיחה את אהבתי לארץ הזאת. ואני גאה בזה. עשיתי את הדבר הנכון. לא ויתרתי על הארץ שלי\". ושוב ראיתי את הניצוץ הזה בעיניו, והוא היה כולו נלהב, וידעתי שהוא באמת באמת מאמין בזה. ואז הוא שתק קצת ואמר לי: \"רק דבר אחד מפריע לי, שהם לא יתנו לי ללכת לסיירת שרציתי. ותגיד לי אתה, מה יותר אהבת ישראל מלשרת בצבא? לשרת את האחים שלך, ואולי אולי גם למות בשבילם?\" ועכשיו לניצוץ הצטרפה גם דמעה.
מיהרתי לחבק אותו ולהרגיע אותו, כי ידעתי שהוא נזכר… הוא נזכר באחיו הבכור, שהגן בגופו על עם ישראל. זאת היתה נקודת החולשה שלו. מה ששובר אותו. הוא היה קשור לאחיו בכל נפשו. והוא נשבע לנקום את מותו. כל פעם שהיה שומע על חייל משלנו שנפל- היה מתכנס בתוך עצמו למשך כמה ימים… תמיד היה הראשון ללכת לנחם ולהזדהות… הוא פשוט הכיר את המקום הזה… וזה כאב לו. לפעמים זה פשוט היה נראה כאילו חלק ממנו מת. גם אם לא הכיר את אותו אדם שנהרג. אבל הוא פשוט היה מחובר לכל אחד ואחד בעם ישראל. שהוא לא היה יכול להתעלם מזה…
כבר באמצע השמינית הוא התחיל לשלוח מכתבים לכל הגורמים האחראים כדי שיתנו לו ללכת לסיירת שהוא רוצה ולהיות הכי קרבי שיש. והם טירטרו אותו מפה לשם, וממשרד אחד למשרד אחר, אבל בסוף זה השתלם לו: הוא קיבל הזמנה לגיבוש של הסיירת. אבל ביחד עם ההזמנה היה במעטפה דף נוסף. מכיון שאחיו נפל כחייל בצבא ההגנה לישראל, הוא חייב אישור הורים כדי להתגייס לקרבי. ואת האישור הזה לא היה לו סיכוי להשיג. אבל הוא התעקש. אחרי מסע שכנועים ארוך ומתיש, הוא השיג את האישור והלך לגיבוש של הסיירת. כל המפקדים התרשמו ממנו, מכח הרצון שלו, וגם מהיכולות הפיזיות שלו. ובעיקר מהעיקשות שלו. כשכולם התלוננו ובכו, הוא לא הוציא אפילו ציוץ. אפילו לא אנחה.
גם בטירונות ואחריה, הוא תמיד הוביל, והצטיין בהכל, עד לאותו קיץ. הוא נכנס עם הפלוגה שלו לתוך עזה. הוא היה אלוף בהסוואות ובהתמצאות בשטח. ובכל זאת, הפלוגה נתקלה במארב. לא היה להם לאן לברוח. התחיל קרב קשה. זאת היתה קבוצה של כחמישים מחבלים מיומנים היטב, שמכירים את האזור כמעט בעל פה. אבל לא סתם הוא היה המפקד הכי קשוח שיש. הם השתמשו בכל הידע שצברו בשעות של אימונים, והצליחו לחסל כמעט את כל החוליה. נשאר מחבל אחד. היו לו רימון ושלושה כדורים. המחבל ירה. הכדור פגע בצווארו. המשפט האחרון שלו היה: הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של למות על קידוש ה\'. וזהו. ליבו חדל מלפעום. הניצוץ בעיניו כבה. נותר רק החיוך על פניו הצעירות. חיוך של סיום משימה. הוא הגיע ליעד. הוא היה רק בן 21 במותו. ובמותו ציווה עלינו לחיות, להילחם, לנקום. לאהוב כל אחד ואחד מישראל בכל מאודנו.
זאת היתה הלוויה הכי קשה שהשתתפתי בה. ותאמינו לי, השתתפתי בהמון. אבל זאת- יותר מכולן, היתה הכי קשה שהייתי בה. רוב האנשים מכירים אותי בתור קצין העיר, או סתם בתור אדם שהורס לאנשים את החיים. הוא היה היחיד שבאמת התייחס אלי כמו אל בן אדם. באותו יום שחור משחור וארור, שדפקתי על דלת ביתם, הוא פתח לי את הדלת. נער יפה ותמים, בן 16. עם ניצוץ בעיניים. לא הייתי צריך לומר מילה. הוא הבין לבד. הוא צרח בכאב שבא ישר מהנשמה שלו. והדמעות החלו לרדת.
הוא היה לבד בבית. חיבקתי אותו חזק. הוא לא התנגד. לחשתי לו: הכרתי את אחיך. הוא לא הפסיק לדבר עליך – אחיו הקטן. הוא אוהב אותך וימשיך לשמור עליך ולהגן עליך מלמעלה. הוא ביקש ממני, שאם הוא לא יחזור, שאני אחליף אותו ואהיה לך לאח גדול. אתה מסכים? הוא לא ענה. רק פלט יבבה חלושה והנהן קלות בראשו. אימצתי אותו אלי חזק. עמדנו מחובקים כך במשך כמעט שעה. וכל אותה שעה הוא בכה, ואני בכיתי ביחד איתו. שנינו איבדנו אח וחבר קרוב באותו יום. מאז אותו יום שחור, היינו כמו אחים. אהבתי אותו. ואיך, איך אפשר לקבור אח קטן ליד אחיו הגדול?! יהי זכרו ברוך.