אבוד בכאב – פרק 3 (ההרשמה נסגרת בפרק הבא)

פרק 3 – התקף

"היכון, " ליאו הרגישה משיכה עמוקה בבטן. "הכן," היא לא מוכנה, עדיין לא. "צא!"
רגליה של ליאו החלו לרוץ מעצמן, ורוח של חמש לפנות בוקר סתרה את שערה הכחול, שכעת נראה כמו גלים בים.
"חופש…" ליאו משכה את המילים, התענגה על מתיקותן, ועל המרירות שבאה לפני המילה הזו. היא לא רצה כבר שנתיים, אמנם היא רצה בחדר הקטן שבו נעלה אותה דודתה ג'וזפין, אך זוהי אינה ריצה אמתית, מפני שהיא לא הרגישה את החופש שהיא הרגישה כרגע. היא התפלאה שהיא עקפה נערים שמתאמנים כל בוקר, אך כנראה שהרצון יותר חזק מכל אימונים. ליאו הפסיקה כמעט להאמין ברצון, הוא עזר רק כשאתה חופשי ויש בפניך אפשרויות, אם אתה כבול ואין לך שום אפשרות, רצון לא יעזור במקרה הזה. אבל היא לא יכלה שלא לשים לב, ששלושה מהנערים הרצים נעלמו. לא משנה כמה הרצון שלה חזק, הם היו אמורים להיות לפחות מעט מאחוריה. אך השאלה שלה דאגה יותר מכל היא השאלה לאן, הרי ליאו הייתה הראשונה והיא הייתה רואה אם הם היו עוקפים אותה.
היא המשיכה לרוץ, מהרהרת מדי פעם בהיעלמותם של הנערים, או בגוון השמיים. ליאו נגעה בעדינות בשערה הכחול וחייכה. כמו שמיים, או מקור מים צלולים. כך השער שלה נראה, והיא אהבה אותו מאוד, למרות שהוא היה אחד ממעשיה של ג'וזפין, והפכה אותו לסימן ההיכר שלה. עד שראתה שהשביל מתפצל, ליאו הספיקה להתעייף ולחוש דקירות בצד הבטן, התחושה הפריעה לה ולכן היא החלה לרוץ ריצה קלה. השביל הימני היה כנראה השביל בו הנערים בדרך כלל רצו, מפני שראו בו מספר עקבות וסימני עצירה… שמשם הובילו לשביל השמאלי. היא נעצרה ובחנה את העקבות, שלושה אנשים קבועים פונים לשביל השמאלי בריצה במקום בימני.
ליאו עצמה את עיניה ודמיינה את העיניים הכחולות הננעצות בה, כל זוג עיניים בצבע שונה ומיוחד.
"תתאפסי על עצמך!" ליאו אמרה לעצמה ונתנה סטירה קלה ללחי הסמוקה שלה. לעומת השביל הימני, השביל השמאלי עבר דרך חורשת עצים גבוהים, ליאו הבטיחה לעצמה שהיא תלך לצייר שם אם יהיה לה זמן, אם המקום המסתורי הזה יאפשר לה.
ליאו נזכרה שעד עכשיו לא הסבירו לה מהו המקום הזה, זה העלה בה חשש וחשד. היא החליטה שהיא תשאל את שלושת הנערים כחולי העיניים כאשר תפגוש אותם בין העצים. היא פנתה לשביל השמאלי וכמעט החלה לרוץ אך היא שמעה את צעקתו של תומס,
"תפני לימין!". אך רגליה של ליאו פנו שמאלה, והיא המשיכה לרוץ. היא ידעה שתומס פנה לשביל הימני למרות זאת, אך היא שחכה ממנו באותה המהירות בה החלה לרוץ.
"חופש!" צעקה ליאו בכל הכוח והריצה הפכה בהדרגה להליכה איטית. השביל השמאלי נראה שוקק חיים, בשביל ליאו זאת הייתה יותר פנטזיה מאשר מציאות. מלבד העצים היו גם ציפורים ועוד בעלי חיים שליאו לא ראתה בכל חייה חסרי הניסיון. היא פנתה מהשביל, שם זרם פלג עדין, ליאו רצתה לחוש את קרירות המים ואולי אפילו לשתות מהפלג. אך מישהו תמיד חייב להפריע לה.
"חכי!" פקודה, קול מלא ביטחון עצמי, נערה . ליאו עצרה והסתובבה אחורנית בהבעת פנים מבואסת. הנערה שדיברה הייתה בעלת מראה החלטתי כמו קולה, והיו לה מגפים צבאיות.
ליאו תמיד כיבדה אנשים עם מגפים צבאיות, בגלל שהיא לא פגשה אנשים עם טעם זהה לשלה.
"ידעתי שתעשי צרות ברגע שראיתי אותך." הציפיות של ליאו התנפצו. היא נעצה מבט עמוק בעינייה החומות של הנערה ודיברה בקול לא אופייני לה, "אומרת מישהי שנראית לא פחות בעייתית." הנערה כבר הייתה מול ליאו, ופנייה השחומות והיפות הביעו סלידה עמוקה.
"אני מרחמת על ההורים שלך, או שתני לי לנחש, רק הורה אחד? לכולם פה יש לפחות בן אדם אחד שמת, או נטש אותו. למרות שאני בטוחה שההורים שלך נטשו אותך, אנשים סנובים וצבועים לא מתקבלים כאן או בכל מקום אחר!" קולה של הנערה עלה לצעקה, כל החיות כבר ברחו, וליאו הרגישה שגם היא עומדת לברוח, או להקיא.
"את לא מיוחדת כמו שאת חושבת, ואני מבינה למה ההורים שלך נטשו אותך, כי הם שנאו את האופי המחורבן הזה!" ליאו הפסיקה לשמוע, הראש שלה התפוצץ, והראייה התשתשה. הדבר היחיד שהיא שמעה זאת צרחה, ליאו ידעה שהצרחה שייכת לה עצמה. היא ראתה את ההבעה המופתעת שעלתה על פני הנערה, ואז היא ברחה. ליאו החלה לחבב אותה כבר, אם היא רק לא הייתה מזכירה את ההורים שלה. ואת השוני של ליאו ממשפחתה… זה לא היה קורה.
ליאו בקושי יכלה ללכת, היא עדיין צרחה, ראשה התפוצץ מבפנים.
"פלג." ליאו אמרה, או צעקה. היא לא הייתה בטוחה. היא הלכה עד הפלג, ואז הכניסה את ראשה למים, שערה כמעט השתלב בצבעם של המים, אך עדיין היה אפשר לראות עוד כמה גוונים כחולים בשערה. ליאו ציפתה שהמים הקרים יהיו הלם בשבילה, אך היא לא הרגישה דבר. היא החטיפה לעצמה סתירה מצלצלת אך זה לא עזר. והיא הפסיקה לראות. היא הפסיקה להיות עצמה ברגע שהיא לא ראתה, באותו ברגע היא הבינה כמה כל הדברים ההלו חשובים לה, והיא תילחם עליהם עד הסוף, או עד שתוכל. ליאו שמחה על כך שהיא עשתה את אותו הקעקוע על הקרסול.
"תילחמי…" ליאו לא השלימה את המשפט.

~~~

אדריאנה חשה אשמה. היא אף פעם לא התדרדרה למצב של ריב עם בן אדם כלשהו, והיא לא ציפתה להתקף כזה. היא רק רצתה להזהיר את ליאו לא לברוח. ליאו הייתה קורבה מאוד לנתיב הבריחה ואם מישהו חדש כמוה היה מגלה עליו… אז כנראה לא היה סיכוי לברוח.
היא חיכתה שאדוארד, אלכס וריאן יגיעו. הם היו אמורים לעקוב אחרי הנערה החדשה ולגלות האם היא מסוכנת או לא, אם הם היו עושים זאת אדריאנה לא הייתה נאלצת לחפש עכשיו עזרה כמו חיה פראית.
"אדריאנה." היא לא הספיקה להגיב וכבר ריאן משך אותה לתוך השיח שעמד ליד השביל. "היא תהיה בסדר, אלכס לקח את ערכת החירום." אדריאנה נעצה את עיניה בשערו של ריאן. היא התפתתה לגעת בו, שער שחור וסמיך, שהזכיר לאדריאנה את הסוס שלה, שעמד בחווה של המקום הזה.
"אלכס יודע מה הוא עושה נכון?" היא העמידה פנים שהיא בוחנת את השריטות הקטנות שהשאיר השיח על עורה השחום, בינתיים היא חיברה את חתיכות הפאזל בתוך ראשה, אחד מהכישרונות המיוחדים של אדריאנה היו זיכרון ויכולת הבחנה מקסימליות.
"אני חושבת שהיא לא תגיד כלום, היא נראית חופשיה, אך רגע אחד הסגיר את האופי הנוסף שלה, היא רוצה להשתלב במקום הזה, ולגלות מה הוא ואיך ולמה היא הגיעה לכאן. היא תעשה הכל כדי שזה יקרה, היא לא תסגיר אותנו עד שתבין הכל." היא אמרה במהירות וחיכתה לתגובה כלשהי מצדו של ריאן, שישב במרחק כה קצר ממנה… היא רצתה לסתור לעצמה.
ריאן הצמיד את אגודלו לסנטר שלו וחשב על דבריה של אדריאנה, הוא ידע שהיא מחכה לתשובתו. הוא רק התפלא מיכולת האבחנה המהירה שלה.
"אני חושב שאת צודקת, אבל תנסי להיזהר ממנה ולא להתקרב אליה. היא תכעס על מה שעשית ככל הנראה." ריאן קם וטפח על מכנסיו כדי לנקות לכלוך וכמה עלים.
"אם יש לה כישרון כלשהו, אנחנו נדע לגלות אותו לפני שתעשה מעשה פזיז כלשהו." ואז ריאן התרחק בריצה, בדיוק בזמן כדי להגיע לסוף השביל עם כולם. אדריאנה לא הלכה איתו, היא רצתה זמן לחשוב. אמנם היא יכלה ללכת למתחם כלי הנשק שלה ושל חלק מחבריה ולשחרר לחצים, אך היא הרגישה פתאום שנוח לה גם כך.
היה נפלא ואף מעט מוזר להיזכר בכישרון המיוחד הנוסף שלה. סכינים, כלי נשק , חצים חדים, אדריאנה ידעה להשתמש בכולם. מלבד זיכרון מר… היא התנערה בעצבנות וקמה.
"לא עכשיו."

~~~

ליאו הרגישה דקירה קלה בכתף שלה, ואז כאב עז באותו המקום. היא התחננה בליבה שהקעקוע שם לא נפגע, שאין עליו שריטה כלשהי או כל דבר שיכער את הקעקוע ומשמעותו.
היא רעדה מקור, מכאב ומפחד.
"תנצחי." היא השלימה את המשפט. ואז פקחה את עיניה.
הדבר הראשון שראתה זה זה צבע כחול קריסטל וניצוץ, עדין אך ברור שהיה בעיניים, בעיניים של אלכס.
"מה זה המקום הזה ומה אני עושה פה." ליאו ניסתה לזוז, אך הרגישה כאב בכתפה והפסיקה לנסות. אנשים רבים היו חושבים שהיא התכוונה לחורשת העצים ופלג המים, אך היא דיברה על משהו אחר, על כל המקום הזה.
"יש לי זכות לדעת, וכל היום מתחמקים מזה." שפתיו של אלכס רטטו מעט, רמז לחיוך.
"המקום הזה כמעט כמו בית משוגעים, אך יותר בכיוון של בית ספר. את לומדת פה מקצועות שאמורים לעזור לך להירגע. אנחנו קוראים למקום הזה 'המקום' כי ההגדרה שלו לא הייתה מדוייקת אף פעם. יש פה יותר מעשרים ילדים, ויותר זה תלוי במצבך." אלכס סיים לדבר ולכן התרומם ממקומו ופנה ללכת, ליאו הרגישה עצב ותחושה של נטישה.
"חכה, אני לא יכולה לזוז, איך אני אחזור חזרה? ומה לגבי אדוארד וריאן? גם הם נעלמו! חוץ מזה למה רק אתם רצים בשביל הזה, ומה יש לנערה הזאת ממני?" ליאו שאלה את כל השאלות כמעט ללא נשימה, היא ניסתה לזוז, והצליחה להזיז רק את אצבעותיה. "את קולטת מהר, אני בטוח שתצלחי למצוא תשובה. ולגבי אדריאנה, אני בטוח שתגלי שאתן דווקא דומות."

~יש לי תחושה שהפרק לא יצא טוב, אז אל תתפלאו אם התוכן ישתנה, כי אני אשנה אותו לטובה~