אבוד בכאב – פרק 2

פרק 2 – התעוררות

ליאו התעוררה. לרגע היא לא זכרה דבר, הייתה לה מין תחושה שהיא לא רוצה לזכור, אך ברגע שהיא ראתה את ההשתקפות שלה במראה, שהייתה תלויה על הקיר מולה, היא נזכרה. דמעות חנקו את גרונה והיא פלטה יבבת כאב. היא ניסתה להיאחז בחפץ, להיאחז במשהו שיעזור לה לא להתמוטט. עד שידה נתקלה באדם חיי.והאדם הזה נאחז בה בחזרה.
"שקט, הבנות פה לא מתנהגות טוב כל כך לחדשות." הנערה שדיברה הייתה בעלת מראה מעניין. לנערה היה פס סגול בעשרה השטני, ועיניים ירוקות. לאחר עוד מבט בנערה, ליאו קלטה שהיא יכלה להיות דומה לנערה הזאת, אם גו'זפין לא הייתה צובעת את שערה בכחול. "שמי הוא אוליביה, מהו שמך?"
ליאו שמה לב לכך שהנערה לא הוסיפה שם משפחה, ומיד הבזיקה בה הכרה. "שמי הוא ליאו הרו."
היא ראתה לרגע שעיניה של אוליביה נפערות, אך היא חזרה להבעת הפנים הביישנית והמחויכת תוך שנייה. לליאו זה הספיק. לכן היא החליטה להשאיר את העניין הזה לפעם הבאה.
בינתיים היא בחנה את המקום בו היא נמצאה. זה היה מסדרון רחב, כשישה מטרים, וגבוה כל כך שליאו לא יכלה אפילו לנחש את הגובה שלו. הקירות של המסדרון היו מעוטרים באבנים קטנות ושטוחות, הן היו צבעוניות, ויצרו דוגמא של משפט, כנראה לטינית עתיקה. "אל תסתכלי על המשפט הזה עכשיו, אני מבטיחה לך שבמשך השנה הזו את תראי אותו מספיק פעמים." אמרה אוליביה, וקמה מהספסל שליד המיטה של ליאו. "אני הולכת לישון, עוד מעט יבואו הבנים מהריצה בבוקר, אחד מהם יעשה לך סיור." אוליביה רצה על קצות האצבעות למיטה שעמדה מול מיטתה של ליאו ואז קפצה עליה והתעטפה בשמיכות הפוך. באותו ברגע ליאו שמה לב לכל המיטות שהיו באותו המסדרון, כעשרים מיטות, וליד כל מיטה הוצבה שידה.
מעל המיטה של אוליביה הייתה תלויה מראה גדולה, מסגרתה בצבע סגול מתקלף. זאת הייתה ההשתקפות שלה במראה הזו שהזכירה לליאו את הכל. המראה של ליאו היה חלקו באשמתה של ג'וזפין, הצלקות והשיער שלה למשל וליאו העדיפה לראות את אותם מאשר את החלק השני של המראה, שהיה תורשה של מי שאינם. פניה של ליאו עוותו בכאב עז. "כאלו שהמראה הזאת תלויה בכוונה." מלמלתה בכעס וקמה מהמיטה. "כאלו שבכוונה רוצים לגרום לי לכאב." ליאו לא הייתה רחוקה מהאמת.

~~~

הדלת בקצה המסדרון נפתחה בחריקה, וקבוצת נערים מתנשפים וצוחקים נכנסים למסדרון. ליאו הסמיקה, אם הם היו נכנסים שניה אחת קודם הם היו רואים אותה מחליפה בגדים, וזהו דבר שליאו תמיד התביישה בו. אבל רק עכשיו היא הרגישה לא שלמה עם מראה החיצוני, היא חיפשה פגמים כלשהם עד שנזכרה שהיא בעצמה פגם אחד גדול, והיא נרגעה. "היי שמי ליאו." היא החליטה לשאול מה זהו המקום הזה ומה היא עושה בו במהלך "הסיור", בינתיים היא רק תציג את עצמה ותבין מי ינחה את הסיור . והיא חיכתה לרגע הזה בקוצר רוח.
הנערים הפסיקו להתנשף מהריצה וכולם נעצו את עיניהם בדמות המצולקת ומלאת הביטחון שעמדה מולם. ליאו עצרה את נשמתה מרוב לחץ, היא לראשונה בחייה פחדה מדעת החברה עליה. "שמי הוא אדוארד, "אחד מהנערים צעק קדימה והציג את חבריו, לפי איך שהוא דיבר היה אפשר להבין כי זהו מעשה חד פעמי. "וזהו ריאן, לי, אלכס ותומס." אחד מהנערים, ששמו כנראה היה תומס התערב. "רוצה לרוץ אתנו?" ובליאו ננעצו שש עיניים כחולות שציפו לתשובה. היא הנהנה באיטיות, וניסתה להבין למה דווקא שלושת הבנים האלו, נראו שונים מהשאר. אם לא להחשיב את צבע העיניים שלהם.