אבוד בכאב -פרק 1 (ההרשמה עדיין פתוחה)

פרק 1 – תחילתו של הכאב

~פרק זה תוקן, כך שאלה שקראו אותו כבר יכולים לקרוא שוב ולראות כי התוכן שודרג לפי ההצעות שלכם והתיקונים שלכם בתגובות, תודה. ~

הילדונת הקטנה טיפסה על העץ במיומנות, משאירה את אחיה הקטן מביט בה בכעס.
"אימא!" הוא החל ליילל ובעט בידי הפעוט השמנמנות של על האדמה. "גם אני רוצה לטפס כמו ליאו." הילדה הקטנה השפילה את מבטה מטה לעבר אחיה הקטן וקצוות שער שטנית השתחררה מהגומייה והסתירה חלק מפניה החתוליות.
"רוצה לנסות?" ליאו שאלה במבט מסוקרן ועיניה האפורות הבזיקו בשמחה. הפעוט הסכים בהנהונים נמרצים וליאו הושיבה אותו על הענף הנמוך ביותר. "את יפה." אמר אחיה ומשך בשערה של ליאו בכוח.
"גם אתה, לו." צחקה בנחת ליאו ושחררה את שערה מאחיזתו של לו, היא רצתה לכעוס עליו אך זה לא היה חלק מהאופי שלה. היא הייתה שונה ממשפחתה במראה ובאופי. המראה הכהה של משפחת הרו לא תאם כלל לליאו החיוורת עם מבנה הגוף הרזה. וגם האופי, הנטייה של משפחתה לכעוס מדברים, הם גם היו נדיבים ומלאי שמחת חיים. ליאו הייתה תמיד שונה. אך היא הייתה רגילה לכך, כמו שהיא התרגלה לפעמים בהם הוריה פשוט נעלמו.
לרגע היא נבהלה ואכן המקום בו עמדה אימם לפני כדקה היה ריק . עיניה שוטטו במהירות על פני הכיכר הריקה, על מספר חנויות והאנשים שקראו עיתון בבית הקפה, היא מצאה הכל… חוץ מאת אימם. אך לבסוף היא פשוט הניחה לכך. הוריה נהגו לעשות את זה לעיתים קרובות, להיעלם ואז לחזור כעבור זמן מה. אך ליאו פחדה שיום אחד הם ייעלמו, רק שהפעם לא יחזרו.
היא שתקה, ולא סיפרה לעולם על כך. אך הפחד התחזק ככל שעבר הזמן. עד שהתממש.

…כעבור ארבע שנים…

ליאו ישבה על העץ כבר שבוע בעגמומיות, פחד עתיק שהתגשם זהו לא דבר שמתרחש באופן קבוע. היא שאלה אנשים, חיפשה את משפחתה ביסודיות אך הם נעלמו, אחרי שנים של פחד שזה יקרה. היא התפללה שהם לא נמצאים כעת אצל דודה ג'וזפין, קרובת המשפחה היחידה שנותרה לה. כל שאר המשפחה המורחבת מתה או נרצחה. אביה נהג להתבדח על כך ולומר שהם "משפחה מבוקשת" את ליאו זה רק הפחיד, ולפעמים היו לה רגעים שהיא חששה לומר את שם המשפחה שלה, או את שמה הפרטי. "תתגאי בזה!" קולו של אביה הדהד בראשה. והעובדה שדווקא דודה ג'וזפין הממורמרת בחיים, במקום שאר בני משפחת הרו, גרמה לליאו לחשוב שהטעם של מלאך המוות גרוע. אך לפני שתגיע לביתה של ג'וזפין ליאו רצתה לנצל את החופש הרגעי הזה כדי לעשות משהו שחלמה עליו זמן רב, והוריה מנעו ממנה. חיוך מרוצה עלה על פניה, היא הוציאה מכיסה כמה שטרות מקומטות ולאחר שווידאה כי לה מספיק כסף היא החלה ללכת בתענוג ברחוב, היא נכנסה לכיכר, הביטה במבט ממושך בעץ ואז פנתה לאחת מהחנויות הבולטות ביותר מכיכר, שהייתה מוארת בצבעי ניאון זוהרים והאנשים מקועקעים ישבו בחזיתה והחליפו בדיחות. היא נזכרה באביה צועק "זה כמו צלקת לכל החיים!" בכעס, הוא התאכזב מרצונה של ליאו. "הגוף שלי זו האומנות שלי." ליאו נזכרה בעצמה עונה. אם תשאלו את ליאו, לדעתה הטענה שלה הייתה מוחצת. אך הוריה חשבו בכך התחצפות וליאו לא יכלה לצאת מביתה שבועיים.
כאשר היא הגיעה לכניסה ליאו נשמה נשימה עמוקה ונכנסה פנימה, בעיניים נוצצות כפגיונות.
מאוחר יותר באותו היום עדיין דיברו האנשים שישבו בכניסה על הנערה הצעירה שלא נראה שום כאב על פניה כאשר המחט נגע בעורה.

… שנתיים לאחר מכן…

אנשים רבים שנאו את אותה העיר, את הבתים הישנים, את מזג האוויר היבש ואת האנשים האנוכיים שגרו באותה העיר. באותו היום, כאשר השמיים היו בצבע ברונזה בהיר ומלוכלך, עברו מספר מאותם האנשים האנוכיים על ידי אחד מהבתים בעיר, ללא להעיף מבט, ללא לשים לב שנערה יצאה מאותו הבית והיא על סף עילפון. ליאו הרגישה שהיא עומדת למות, היא רעדה בכל גופה החיוור והחבול ודמעות ירדו לא שליטה מעיניה. היא הרגישה טעם מר בפיה, דם. הדם שלה, שהוצא בעינויים. "הצילו…" היא לחשה ומספר טיפות דם זלגו מפיה. ידיה הפצועות ניסו להיאחז באדם כלשהו, בנפש חמה כלשהי. היא לא ידעה אם היא אכן הצליחה לגעת באדם כלשהו, אך איש אחד הסתובב אליה בעויינות. "טינופת, חתיכת כלבה מטונפת אל תגעי בי!" היא הרגישה בקושי בסטירה, או בבעיטות. היא רק עצמה את עיניה ברעד של נפש ההולכת ודועכת. המקום בזה, המקום המר הזה. האנשים האלו. הם הטינופת, ודודה ג'וזפין הייתה חלק מהם, פעם, לפני שליאו גילתה שדודתה לא מתה רק בגלל הסיבה הפשוטה שהיא הייתה הרוצחת. לפני שליאו דחפה את דודתה בפראות מהקומה החמישית בחדר בו היא כלאה אותה.
ליאו לא הצליחה לחוש אפילו שמץ של הקלה בכך שהיא ברחה סוף סוף כעבור שנתיים מביתה של ג'וזפין. היא הייתה פצועה יותר מידי, היא עברה סבל רב מידי. היא הייתה חיה יותר מאשר אדם. עיניה נפקחו והביטו בקעקוע שעל קרסולה, "תילחמי" ועל קרסולה השני "תנצחי"
ליאו איגרפה את ידה בכוח אחרון וברגע שהיא חשה את המגע של אגרופה על פניו, היא ידעה שמהרגע הזה פניו יראו כמו האישיות הזוועתית שלו.

~תרשמו, בפרק הבא רוב הדמויות יופיעו, או כולן~