אבודה – פרק 9

אמא הקפיצה אותי עד לבית הספר, עמדתי מול השערים כשהיא נפרדה ממני ונסעה.
"היי" מישהו קרא מאחוריי, הסתובבתי. נער כבן שבעה עשרה עם שיער שחור קצוץ ועיניים חומות בחן אותי וחייך, מרוצה ממה שהוא רואה. "את צריכה עזרה?" הוא שאל
"לא תודה" אמרתי וחייכתי חיוך מזויף, הוא קנה את זה.
"אני תום" הוא אמר והושיט לי את ידו
"אני מאי" אמרתי
"אז, מאי" הוא חייך ואני רציתי לברוח מההצגה העלובה הזאת "באיזו כיתה את לומדת?"
"י' 4" אמרתי וחייכתי, החלטתי לנצל את הבחור "אבל מכיוון שאני חדשה ולא יודעת כלום על בית הספר הזה, חשבתי שאולי תוכל לעזור לי…" נתתי בו מבט מתחנחן "מה דעתך?"
הוא, איך לא?, קפץ על ההזדמנות להרשים אותי "את לא צריכה לסבול הרבה פה, אנחנו לומדים עד שלוש והיום אין הרבה מה ללמוד…" הוא הוליך אותי במסדרונות, מראה לי איפה כיתת המחשבים, מדעים, כיתת החשבון, הקפיטריה ולבסוף, אחרי הרבה מבטים מוזרים שלו ומבטים מחייכים שלי הגענו אל כיתות י'. "חבל שאני לומד בי' 2 מה?" הוא שאל
'תודה לך אלוהים!' אמרתי לעצמי בלב. "כן" אמרתי "חבל".
הבטתי בדלת הכיתה שעליה היה שלט והרישום: "י' 4 אביטל כהן". נהדר.
דפקתי על הדלת ואז פתחתי אותה, חבורה של ילדים בני שש עשרה ושבע עשרה תקעו בי מבטים, חייכתי לעברם ואז פניתי למורה "אני מאי שלום"
"אז שלום, מאי שלום" אמר מישהו מהשורה האחרונה, לרגע התכווצתי ואז נזכרתי שאני כבר לא אני אז הפניתי את מבטי אל הנער המדבר ובמקום לענות לו תשובה מוחצת מצאתי את עצמי בוהה בו.
"מה קרה?" הוא שאל
התנערתי. איזה רושם אני אשאיר?. "כלום" אמרתי וחייכתי אליו "מה שלומך סהר?"
"אה. אז את זוכרת אותי" הוא חייך "מה שלומך מאי?"
פתחתי את פי כדי לענות אך המורה אביטל התנערה מהתדהמה וחייכה "ברוכה הבאה מאי, מכוון שאת מכירה את סהר, הוא יעזור לך בימים הקרובים להסתגל לבית הספר"
חייכתי "תודה"
"ועכשיו, תמצאי מקום לשבת". מצאתי מקום בשורה האחרונה, ליד סהר. צירוף מקרים?
"אז מה את עושה פה?" סהר שאל אותי כשאביטל התחילה להסביר על כל מיני נושאים שלא הקשבתי להם. "באתי ללמוד בחיפה קצת" צחקתי
"יופי. מאור יהיה שמח לשמוע…" הוא השתתק כשהמורה הביטה לכיווננו. "ותזכירי לי לשאול אותך מה עשית לבגדים היפים שלך, שמעת?"
הנהנתי. קיוויתי שמאור יאהב את הבגדים האלו, אם הוא יחשוב כמו סהר זה יהיה נורא.
צלצול. יצאנו החוצה ופנינו לכיתה י' 2. "לא נכון…" לחשתי לסהר "הוא לומד שם?"
סהר לא הבין למה אני מדוכאת ואמר "את תהיה בסדר".

"תראו מי פה" קרא תום "סהר, בכבודו ובעצמו…" הוא חייך אל החברים שלו ואז השתתק כשהביט בי "מאי, מה את עושה פה?" שאל
"אני…" התבלבלתי
"מאי היא חברה שלי" אמר סהר "למה? מה קרה תום?"
"חברה שלך?" תום שאל מופתע וגם אני הופתעתי.
"כן" חייך סהר "ואם לא אכפת לך, לא באנו הנה בשבילך" הוא חיפש במבטו את מאור, כשמאור קלט אותו הוא יצא איתו החוצה.
"החברה שלך?" צרחתי עליו כשהיינו לבדנו במגרש הכדורסל, מאור ניסה לעקוב אחרי מה שאמרנו. "החברה שלך?" שאלתי שוב
"טוב…" הוא היה נבוך "הייתי צריך לומר שאת ידידה שלי…"
"היית צריך!"
"למה את כל כך כועסת?" הוא שאל "לא נאה לך להיות חברה שלי?" השתתקתי. איך הגענו לנושא הזה? למה אני צריכה לענות לו?. מאור פרץ בצחוק.
שנינו הבטנו בו "מה יש לך?" סהר שאל
"אין לי כלום" חייך מאור "מוזר לי לראות אתכם ככה, אתם באמת נראים כמו בני זוג"
"אנחנו לא" אמרתי מהר. לא יודעת למה. לא רציתי שמאור יחשוב שאני מחבבת יותר מדי את החבר הכי טוב שלו. ויותר מזה, לא רציתי שיחשוב שאני מעדיפה את סהר על פניו.
"תודה רבה לך" אמר סהר כשהוא צוחק. אני בטוחה שהסמקתי. "אז אולי תסבירי לי מה הקטע של הבגדים האלו?" הוא שאל
הבטתי בחצאית הקצרה ובחולצה שבכלל לא אהבתי. "מאור" אמרתי והוא הביט בי "מה דעתך על זה?" הוא הביט בי לעוד רגע והשפיל את מבטו. לא יכול להיות שגם הוא חושב שאני לא בסדר! אני עשיתי את זה בשבילו, הייתי בטוחה שהוא יחבב אותי ככה יותר…
"אני חושב" הוא אמר "שהמראה הקודם, הולם אותך יותר". נשבר לי הלב.
אני לא יודעת למה אני משתמשת במשפט הזה. ככה הרגשתי באותו רגע.
"אז.." אמרתי "תודה רבה לשניכם" הסתובבתי ועמדתי ללכת כשסהר חסם אותי
"תירגעי ריגשי" הוא חייך
"ריגשי?" שאלתי
"כן, זה מה שאומרים למישהו שהוא מאד רגיש או שהוא נעלב בקלות"
עכשיו באמת נעלבתי. ואפילו לא ידעתי למה! פשוט סמכתי על זה שהם יאהבו את הבגדים המטומטמים האלו, המכות של אבא שלי היו פחות כואבות מהצריבה של המשפטים האלו.
"אתה יודע מה?" אמרתי "אין לי כוח אל שניכם" פניתי לכיוון השער והתרחקי משני המעצבנים האלו.
מעולם לא נפגעתי ככה.