אבודה – פרק 7

אז עכשיו שש בערב, אני יושבת לבד בחדר אחרי שאבא לקח לי את המפתח הנוסף, את הפלאפון והיכה אותי כמו שהוא יודע. הפעם החולצה שלי הייתה ספוגה בדם מאחור, לא העזתי להסתכל. כל הגוף שלי היה כחול, פחדתי שאני לא אוכל לזוז בבוקר.
ולמה כל זה קרה?
אבא שלי הצליח לעלות על הסיסמא לסקייפ שלי ופתח את כל השיחות שהיו לי עם מאור.
הוא קרא הכל, הקטעים שצחקנו ביחד, כשסיפרנו אחד לשני דברים, ה-כ-ל.
הוא קרא גם את מה שכתבתי הבוקר לסהר. אני לא מסוגלת להרים את עצמי מהרצפה.
כואב לי, בחיי שכואב לי.
הוא דפק בדלת וסובב את המפתח, לפני שנכנס הספקתי להגיע לתנוחה של הישענות על הארון, הוא הביא לי צלחת עם לחם וגבינה, היה שם גם מעדן. הוא הניח את הצלחת, זרק לי את הפלאפון ליד ויצא. שמעתי את המפתח מסתובב ונועל אותי שוב.
פתחתי את הפלאפון ובדקתי אותו. לא יכולתי להתקשר לאף אחד. כל השיחות שלי וכל האס-אמ-אסים נותקו. "נהדר" אמרתי "זה גם תורם לי מאד"
אכלתי את הלחם ובהיתי במעדן, בימים רגילים אני שונאת מילקי, אבל כשאין מה לעשות….
פתחתי את המכסה ולקחתי את הכפית מהצלחת, כשגמרתי בהיתי במעדן, מצפה שיתמלא מעצמו. הפלאפון שלי צלצל. מיהרתי להשתיק אותו.
"הלו?" לחשתי
"מאי?" שאלה
"תמר!" קראתי "איזה כיף לשמוע אותך"
"לא חזרת אחרי שהיית עם אבא שלך אז…"
"עזבי את זה תקשיבי לי.." סיפרתי לה מהר כשאני מפוחדת שאבא שלי יכנס כל שנייה לחדר "מה לעשות? היא שאלה
"אני לא יודעת, אבל אני כבר…"
הדלת נפתחה, איך לא שמעתי? אבא נכנס ובהה במכשיר הטלפון שבידי.
הוא זינק במהירות שהפתיעה אותי ותפס את הפלאפון, בעוד הוא זורק אותו על היק אני פתחתי בריצה אל כיוון דלת הבית. לברוח, לא חשוב לאן.
רצתי, היה לי ברור שהוא מאחוריי, הוא ידביק אותי. הבטתי אחורה.
אין סימן מאבא שלי.
"לאן?" שאלתי את עצמי, בדקתי את כיס המכנס, עשרים שקל! תודה לאל.
רצתי לתחנת הרכבת "כרטיס לחיפה" אמרתי במהירות.
קיבלתי את הכרטיס ורצתי לרכבת "רכבת לחיפה תא מרציף מס' 2"
נכנסתי לרכבת ונשמתי לרווחה. תודה לאל.
הדלתות נסגרו, הרכבת התחילה לנסוע.
זה נגמר.

"היי" אמא הביטה בי "מה קרה לך?"
פרצתי בבכי, לא ידעתי מה לומר לה. "ברחתי…"
"אוי, מה הוא עשה לך הפעם?"
היא השכיבה אותי על הספה ובדקה את הפצעים שלי. "זה לא חמור" אמרתי
"באמת מאי?" היא שאלה "מוזר כי אני לוקחת אותך לרופא עכשיו"
"לא, אמא" נאנחתי.
"חייבים ללכת לבדוק את זה"
"ומה אני יעשה?" שאלתי "אני לא יכולה לחזור לת"א, לא עכשיו"
"את תישארי אצלי" היא אמרה "אני אכניס אותך לבית ספר קרוב פה באיזור"
היא תפסה את הפלאפון שלה וחייגה מספר "הלו?"
היא העבירה פרטים וקבעה תור לרופא בעוד 10 דקות. אמא שלי מהירה.
תוך חמש דקות חיכינו במרפאה.
"מאי שלום?" שאלה הרופאה
הרמתי את מבטי והיא רק הסתכלה בי.
נכנסתי לחדר, השארתי את אמא מאחור, אני לא מוכנה שהיא תשמע את מה שיש לרופאה לומר ותילחץ עד מוות.
"אז, מאי" היא חייכה אלי "מה הבעיה שלך?"
הורדתי את החולצה ונשארתי עם גופייה. היא פערה את פיה. "מה…?"
"אבא שלי מכה אותי" אמרתי והבטתי בעיניה שנפערו, למה זה קורה כל פעם?
"טוב, אז…?"
"אז אני צריכה שתבדקי ששום דבר לא שבור לי, תרגיעי את אמא שלי ואני הולכת"
היא בדקה את הגוף שלי, שאלה שאלות ובסוף כשגילתה שכלום לא שבור קראה לאמא שלי.
"היא תהיה בסדר" שמתם לב שמבוגרים מדברים עלינו כאילו אנחנו לא בחדר?
"אז..?"
"כלום לא שבור, את לא צריכה לדאוג" היא קרצה לי.
בהיתי בקיר ממול. "אני יוצאת לרגע" אמרתי ויצאתי מהמרפאה.
יש לי שלושה שקלים, קניתי מסטיק וחזרתי למרפאה "אני יכולה את הפלאפון שלך?" שאלתי
אמא הושיטה לי אותו "מה קרה?"
"שלי נהרס" אמרתי ולקחתי אותו. חייגתי את המספר של תמר בעוד אני צועדת מחוץ למרפאה "היי תמר" אמרתי
"איפה את?" היא שאלה, השעה הייתה שבע וחצי בערב. "חיפשתי אותך"
"אני אצל אמא שלי" אמרתי "אני צריכה שתגידי למה שאני בחופשה, תגידי לה משהו.."
"אני כבר יודעת" תמר אמרה "מה קרה?"
"הוא תפס אותי שוב, ברחתי, אני אצל אמא שלי במרפאה"
"נהדר" היא אמרה ביובש "אמרתי לך שזה יקרה"
נאנחתי "מה אני יכולה לומר..?"
"משהו כמו… תמר, צדקת, אני טעיתי" תמר אמרה
"את צדקת אני טעיתי" אמרתי מחייכת "מרוצה?"
"כן," היא אמרה "אז מתי נראה אותך?" היא שאלה
"לא יודעת" אמרתי "אמא שלי רושמת אותי לבית ספר פה בחיפה"
"מה??" תמר קראה "מה אני יעשה בלעדייך?"
"לא יודעת" אמרתי "סורי"
"מילא" היא אמרה "אבל אני באה לבקר" היא צחקה
"מתי שבא לך" אמרתי וניתקנו.
"טוב, אפשר לזוז" אמרה לי אמא
הלכנו לכיוון הבית, כשהגענו פתחתי את הסקייפ ובהיתי במחשב.
הודעה הבהבה על המסך "מישהו שם?"
בהיתי במסך, לא עניתי. רציתי לראות אם אבא שלי עדיין שם.
"מי זה?" כתב הסקייפ שלי
ידעתי, אבא שלי משתמש בסקייפ שלי.
"זה מאור" אוי שיט! לא מאור, סגור את הסקייפ.
כתבתי מהר "מאור סגור את הסקייפ עכשיו, אני אדבר איתך עוד מעט"
הוא היסס לרגע ואז ראיתי את הסטאטוס משתנה ונסגר.