אבודה – פרק 6

6.30 בבוקר. לא שמעתי כלום. שכבתי על הרצפה, אני יכולה להישבע שיורד לי דם.
ניסיתי להרים את עצמי. כל הגוף כואב לי. הרמתי את ראשי למראה והבטתי בפניי.
לא קרה לי כלום, תודה לאל, תמר לא תוכל לדעת כלום.
תמיד תמר דואגת לי כשמשהו כזה קורה, ואם לא ציינתי, זה קורה הרבה.
ניסיתי לפתוח את הדלת, נעול. ברור.
פשטתי את החולצה ובדקתי את הפציעות שקיבלתי, הכל היה סגול אדום, "עד הצהריים זה יעבור" מלמלתי ולבשתי חולצה שחורה ארוכה. להסתיר כמה שיותר, גם המכנס שלי היה ארוך במיוחד היום. רק שאף אחד לא יחשוד בכלום.
בדקתי את הפנים שלי שוב, שריטה אחת. זה הכל. נשמתי לרווחה. ופניתי אל כוננית הכתיבה שלי, אני לא עד כדי כך טיפשה שאתן לאבא שלי מפתח לחדרי בלי לשמור לי אחד אחר. סובבתי את המפתח ודחפתי אותו מיד אחר כך לכיס מכנסיי.
נכנסתי למטבח. אין סימן מאבא, לאן הוא כבר הלך?
מצאתי פתק על המקרר "יש לך כריך על השולחן, יום טוב'. יופי, תודה רבה.
בדקתי את המערכת שלי, אני אצטרך לזייף היום מחלה, יש ספורט.
בשיעורי ספורט המורה מחריכה אותנו ללבוש את המכנסיים ואת הגופייה של בית הספר. אני צריכה למצוא תירוץ טוב עד השעה הרביעית.
תמר צלצלה "איך היה אתמול?" שאלה
"נהדר" אמרתי כשנזכרתי בסהר ומאור יושבים איתי באותו השולחן "עד שאבא שלי התקשר"
"הוא התקשר?" שאלה
"לא ידע שיצאתי" אמרתי בקצרה
"קרה משהו?" היא שאלה
"מה?" שאלתי "לא כלום"
"מאי, אם את מסתירה ממני משהו אני…"
"מצטערת חייבת לזוז" סגרתי את הטלפון ופניתי למחשב. על הצג היבהבה בקשת חברות: סהר יעקובי. חייכתי ואישרתי אותו. "היי סהר" כתבתי
"היי מאי" הוא השיב "מה שלומך?"
"הכל טוב" אמרתי והרגשתי צביטה ביד שמאל, שריטה עמוקה הייתה חרוטה לי שם, נהדר.
"תשמעי מאור ממש נהנה אתמול" הוא כתב
"על מה אתה מדבר?" שאלתי
"אם זה נראה כאילו הוא לא נהנה אל תביני לא נכון, הוא פשוט לא ציפה לפגוש אותך"
"הוא, לא ציפה?"
"הוא ציפה למאי, לך למי שאת"
"כלומר?" שאלתי
"הוא ציפה לעוד איזה ברבי, את מבינה" כתב
"אני מבינה" אמרתי. נהדר, עכשיו החבר שלי לכתיבה שונא אותי בגלל מי שאני.
"לא לזה התכוונתי" הוא אמר כשהבין את טון הדיבור שלי
"זה בסדר" הצצתי בשעון 7.30 אוי. "אני צריכה ללכת"
"גם אני" אמר "לימודים?"
"כן" אמרתי "נדבר"
"בטח" הוא דפק שלושה סמיילים מחייכים וחיכה לתגובה
"יאללה ביי" אמרתי וניתקתי את הסקייפ. בבית הספר יהיה יותר טוב.

"מאי" תמר הביטה בי
"מה?" שאלתי
"למה את מעמידה פנים?" שאלה.
"אני לא" השתעלתי
"בסדר" היא אמרה "אז סתם לא בא לך על שיעור ספורט?"
"בואי" אמרתי וגררתי אותה לחדר ההלבשה, החלפתי בגדים ואז היא ראתה את הגוף החבול שלי.
"הוא עשה את זה שוב?" היא שאלה "את לא יכולה להמשיך ככה מאי!"
"מה אני יעשה?"
"הוא מתאכזר אלייך!"
"אבל…"
"מאי, את חייבת לעשות משהו עם עצמך, לפני שיהיה מאוחר מדי"
"מה את כבר יודעת?" שאלתי אותה "הוא אבא שלי, מה אני יכולה לומר?"
כמעט פרצתי בבכי אבל שמעתי מישהי נכנסת לחדר ההלבשה, מיהרתי לאחד התאים.
"היי תמר"
"היי רונה"
"תשמעי, ראית את מאי?"
"לא, למה?"
"אני צריכה לדבר איתה. אבא שלה אמר לי לקרוא לה. הוא פה בחוץ"
"מה?" צרחתי
"מאי?" היא שאלה
"אמ.. כן?" אמרתי
"כדאי שתבואי" היא אמרה
החלפתי בגדים, חסר לי שמישהו פה יראה אותי חבולה ככה ויצאתי אחרי רונה, סימנתי לתמר שאני כבר אעדכן אותה.
אבא חיכה לי ליד השער.
הוא נראה כועס מתמיד.