אבודה – פרק 5

ישבתי בארומה, מחכה לראות מתי הוא יופיע. הפלאפון שלי צלצל.
"מה?" שאלתי
"את באמת פוגשת אותו?" שאלה תמר
"תודה שאת עונה באמת" אמרתי
"סליחה, הייתי בחוג ציור" נאנחתי. "למה את נאנחת?" היא שאלה
"אני יודעת מי זה?" אמרתי
"מה???" היא צעקה וכמעט קרעה לי את עור התוף.
"פגשתי אותו במקרה, הוא לא הכיר אותי, אני זיהיתי אותו" אמרתי
"ו…?" היא שאלה
"בקרוב הוא יזהה אותי" אמרתי
"הכי חשוב זה שלא תילחצי" היא אמרה
"הפכת להיות אמא שלך?" שאלתי בצחוק
"טוב, כשיש לך אמא פסיכולוגית קשה לא להידבק בזה" היא צחקה
"אני רואה אותו" לחשתי לה
"טוב תעדכני אותי" היא לחשה
"למה את לוחשת?" לחשתי
"לא יודעת, זה כיף"
"ביי תמר" אמרתי וניתקתי. הבטתי בנער שכבר ראיתי עוד קודם, הוא עמד שם וחיפש מישהו. "אין לי ברירה מה?" שאלתי את עצמי. כבר עמדתי לפנות אליו כשלהפתעתי סהר הופיע מאחת פינות הקניון. כן, סהר מהרכבת. מה הוא עושה כאן?
"היי אחי" שמעתי אותו אומר
"היי סהר" הוא חייך אליו ואני הבטתי בשניהם מנהלים שיחה.
"אז אם משהו הולך לא טוב…" אמר סהר "תעשה את הסימון ותוך שנייה אני כאן"
"יפה לו" חייכתי, אז הם חברים מה?
"היי סהר, מאור" קראתי. לא ידעתי למה עשיתי את זה. סהר פער את פיו ואז חייך, מאור לעומתו המשיך לבהות בי כלא מאמין. "מה קורה?" שאלתי כשראיתי את פרצופו של מאור
"איך את מכירה את מאור?" סהר שאל
"איך אתה מכיר את מאי?" מאור שאל
"ואיך אתם מכירים אחד את השני?" חייכתי "נוכל לברר הכל, לא?"
התיישבנו בארומה, כל אחד מאיתנו עם האייס קפה שלו.
"אז, אתם מכירים אחד את השני מהחופש שעבר עבר" סיכמתי "התקבלתם לאותו בית הספר, באותה כיתה…"
"ישבנו אחד ליד השני וגילינו שיש לנו הרבה במשותף" מאור השלים
"אוקי.." אמרתי
"אז עכשיו תורי" אמר סהר "את הבחורה שמאור מדבר איתה כבר חודשים?"
"כן"
"ועכשיו אני" אמר מאור "נפגשתם בטעות ברכבת?"
שנינו חייכו "איזה עולם קטן" אמר סהר.
כולנו צחקנו, הפלאפון שלי צלצל "הלו?" עניתי
"איפה את?" שאל אבא "את יודעת מה השעה?"
הבטתי בשעון שעל ידי, אין מצב! כמה זמן אני יושבת פה ומדברת שטויות עם החבר'ה האלה? השעה הייתה כמעט שמונה בערב.
"אני…" קמתי ממקומי "אני כבר אתקשר אלייך"
"לאן את הולכת?" הם הביטו בי בשאלה
"מצטערת חבר'ה" אמרתי "אני צריכה ללכת הביתה"
"נלווה אותך" הציע סהר
"לא צריך" חייכתי "יאללה ביי" רצתי ותפסתי את המונית הראשונה שראיתי.
תוך שעה עמדתי מול דלת הבית. היה לי מזל שלא היו פקקים. פתחתי את הדלת.
"אבא?" חיפשתי אותו, הוא כנראה יצא לאיזה בר ושכח ממני לבינתיים.
שיט! זה עוד יותר גרוע אם הוא יצא לשתות. הוא יחזור שיכור ויחטיף לי על שהלכתי.
שמעתי מפתח מסתובב בחור המנעול, לעזאזל, לאן בורחים מפה? שאלתי את עצמי.
הדלת נפתחה. "מאי?" שמעתי את קולו הצרוד והרחתי את ריח האלכוהול.
"אבא…" אמרתי "לפני שתגיד משהו.."
"לאן חשבת שהלכת?" הוא שאל
"אני הלכתי לאמא כי…"
"ומי הרשה לך?" הוא שאג "אני אראה לך מזה" לא הצלחתי לברוח, כשהוא בהתקף אי אפשר לעצור את אבא שלי, צרחתי. הוא תפס אותי בזרוע והכניס בי מכות איומות.
לרגע הוא שיחרר אותי ופנה אל המטבח "היית רעה מאד היום" הוא אמר.
הרמתי את ראשי, כאב לי בכל הגוף. למרות שזה קרה לא מעט בשבוע, עדיין כאב לי אחרי כל מכות הרצח האלו. "אבא בבקשה" התחננתי.
הוא ניגש אלי עם שוט שהוא מחביא במגירה, הייתי צריכה לברוח אבל לא העזתי. כאב לי בכל מקום, הכל צרב ושרף. אחרי שהיכה אותי הוא תפס בפרקי היידים שלי וגרר אותי לחדר שלי, הוא זרק אותי בחדר ונעל את הדלת.
פרצתי בבכי.