אבודה – פרק 4

התהלכתי ברחובות של חיפה, הכרתי את הדרך בעל פה. עוד כמה רחובות ואני אהיה בבית של אמא. הפלאפון שלי צלצל "מה?" שאלתי
"איפה את?"
"לא רחוק" הבטחתי
"סליחה?" שאל, פתאום הבנתי שזה אבא.
"אה. קפצתי לאמא, היא ביקשה שאבוא" שכחתי מאבא לגמרי.
"בלי לומר לי כלום?" הוא שאג "אנחנו עוד נראה את שומעת?!"
נאנחתי, יופי! הלך לי הערב. אבא התעצבן. הוא יצא לבר, יחזור ואני אחטוף.
"תחזרי כמה שיותר מוקדם" הוא אמר, נאנח בעצמו.
"טוב," אמרתי לפני שיתחרט "ביי אבא".
הבטתי שנייה בצג הפלאפון והרמתי את ראשי, זה היה מאוחר מדי. התנגשתי בנער כבן שבעה עשרה שגם הוא הביט בפלאפון שלו. התנגשנו אחר בשנייה ונפלנו על המדרכה.
"מצטער" הוא אמר
"מצטער?" שאלתי "תשים לב לאן אתה הולך!"
"בסדר תירגעי" הוא הביט בי. היו לו עיניים כחולות ושיער שטני
"תירגע אתה" אמרתי וקמתי. הוא קם בעצמו והסיר אבק ממכנסיו.
"לאנשים היום יש הרבה חוצפה" הוא ציין
"אה באמת?" שאלתי "אפשר לחשוב שזאת לא הייתה אשמתך"
"אשמתי?" הוא הופתע "מה פתאום?"
"זה לא שהתנגשת בי אחרי שראית אותי"
"ואת ראית אותי?" שאל
"רק תיזהר בפעם הבאה" אמרתי
"בסדר" הוא אמר כועס.
"שיהיה לך יום נעים" אמרתי בלגלוג והמשכתי הלאה. הרגשתי שהוא בוהה בי עוד כמה שניות ואז הוא המשיך בדרכו.

"אני כאן" אמרתי ופתחתי את הדלת של הדירה הקטנה
"היי מותק" שמעתי את אמא "איך הייתה הנסיעה?"
"נחמד" אמרתי וחייכתי כשנזכרתי בסהר
"נחמד?" שאלה אמא. היא לא רגילה שמשהו נחמד עובר עליי.
"סתם, פגשתי מישהו נחמד ש.."
"מישהו נחמד!" היא קראה ויצאה מהמטבח.
"אמא…"
"בן כמה הוא? מאיפה הוא?"
"מאיפה לי?" שאלתי והתחמקתי ממבטיה
"טוב, אז מה את רוצה לעשות היום?"
"חשבתי להיות קצת בבית, את יודעת.."
"אוי בחייך" היא התעקשה
"אני יכולה כמה דקות על המחשב לפחות?" שאלתי
היא נאנחה "מהר" היא אמרה ופנתה אל הכלים שבכיור. פתחתי את הסקייפ.
"בבקשה תהיה מחובר" מלמלתי ועברתי על רשימת החברים
"היי" מישהו כתב לי, יש!
"היי מאור" השבתי "מה קורה?"
"אצלי הכל טוב" הוא השיב
"נחמד"
"את עושה משהו עכשיו?"
"לא משהו רציני"
"תשמעי את חייבת לשמוע מה קרה לי היום"
הבטתי במסך, מה כבר יכול לקרות? "מה?" שאלתי
"הלכתי לי ברחובות העיר שלי, מדבר עם חבר באס אמ אס ופתאום איזו ילדה נתקלה בי…"
לא יכול להיות! נבהלתי אין מצב! "זה לא היה בחיפה נכון?" שאלתי
"אמ… כן" הוא השיב "איך ידעת?"
"האמת מאור…"
"חכי שנייה" הוא כתב
אל אלוהים! חשבתי לעצמי, הבחור שהתנגשתי בו אחרי הצהריים הוא מאור! איך זה יכול להיות? למה דווקא אני? אני מקווה שלא היו לו תוכניות לגבי היום.
"את פה?" הוא שאל
"כן" עניתי
"אז כמו שאמרתי, אני…"
"כן?" שאלתי חוששת
"הייתי רוצה לפגוש אותך מאי" הלב שלי נפל, לפגוש אותו? הוא יזהה אותי מיד!
"אני לא יכולה" כתבתי מהר "אני אצל אמא שלי…"
"אבל אמרת לי שהיא גרה בחיפה" הוא כתב
"כן, אבל תכננו משהו" כתבתי
"אוי בחייך" הוא ביקש "בבקשה?"
לא האמנתי שאני עושה את זה "איפה ניפגש?" שאלתי
"בקניון הגדול? ליד חנות 'ארומה'?"
"בטח" כתבתי "נתראה שם בחמש נניח?" הבטתי בשעון השעה הייתה ארבע וחצי.
"אין בעיה" הוא השיב "נתראה"
"ביי" כתבתי. אל אלוהים, למה אני מכניסה את עצמי?
"את מוכנה?" אמא שאלה
"למעשה אמא" אמרתי "החלטתי לטייל לבד קצת בעיר, אם לא אכפת לך"
אמא חשבה לרגע "תיהני" אמרה
לקחתי את החמישים שקל שאמא הביאה לי ויצאתי מהבית.
"מתבגרים…" שמעתי את אמא ממלמלת
"מבוגרים" אמרתי בעצמי ופניתי לכיוון הקניון.