אבודה – פרק 22

עכשיו כבר ממש מוקדם בבוקר ואני מרגישה בחילה וסחרחורת ומתפוצץ לי הראש. אני יכולה לנסות ולהסביר מה קרה, אבל אתם צריכים לדעת ששתיתי המון ושכחתי חלקים רבים.
אז כמו שאמרתי, מני נתן לי לשתות ושתינו יחד וככה השכחתי ממני את כל מה שהרגשתי, שכחתי ממאור וסהר, מאמא שלי ומתמר שבגדה בי.
בשלב מסוים ראיתי שמני הכניס לי משהו לכוס, לא ממש שמתי לב לזה.
עכשיו אני נזכרת שהוא שם לי כאלה בעוד מהכוסות. אלו היו כדורי הרואין, כלומר סמים.
אחר כך עישנו ביחד ואז הוא התקרב אליי והתנשקנו והוא השכיב אותי על הספה. בשלב הזה כבר התחלתי לחזור לעצמי וראיתי שהוא מנסה להרים את החולצה שלי. בעטתי בו באיזור הרגיש וברחתי לפינה מרוחקת של הבית. "מה שעשית הוא לא יפה" הוא אמר.
אני חושבת שאז חטפתי סחרחורת איומה ונפלתי על הרצפה, הרגשתי שהוא הרים אותי והשכיב אותי על הרצפה. עכשיו, שש וחצי לפנות בוקר, כואב לי הראש והבטן שלי מתהפכת והכל חוזר אליי. כמעט פרצתי בבכי אבל פחדתי שאני אעיר את מני.

חיפשתי בשיער שלי את הסיכה שלי, אני אוכל לחלץ את עצמי אם אמצא אותה.
מצאתי אותה ופתחתי את הדלת בשקט ככל שיכולתי. הבטתי לכיוון הסלון. מני ישן שם, מסומם לגמרי. פחדתי שזה קרה גם לי. כנראה שזה קרה.
על השולחן היו עשרים שקלים. "תודה מני" אמרתי ופתחתי את הדלת.
יצאתי לאור היום המוקדם, אני חייבת להגיע הביתה. פשוט… חייבת.
הפסקתי לחשוב והתעלפתי, שמעתי קריאות מרחוק וסירנה של אמבולנס.
הדבר הבא שאני זוכרת זה חדר בבית החולים הקרוב, כשאמא שלי בוכה לידי.
"אמא?" שאלתי
"אוי, מאי!" היא קראה והתנפלה עליי, "הפחדת אותי מאד, דאגתי לך. אבא אמר שלא באת הביתה ותמר אמרה שלא באת אליה לבסוף"
מעניין למה, חשבתי לעצמי אבל שתקתי.
"איפה היית?" היא שאלה "ולמה אני ואת כאן?"
"אני חייבת לספר לך את האמת נכון?" שאלתי. הייתי מוכנה לספר לה על מני בתנאי שלא יהיה אף אחד אחר בחדר. היא חייכה ועודדה אותי לדבר. "אנחנו לבד?" שאלתי
"רק אני ואת" היא אמרה
"הייתי אצל מני" אמרתי. איך שהיא שמעה את השם הזה ההבעה שלה התקשחה.
"את שתית נכון?" היא שאלה בכעס "הוא סימם אותך?" עברה המחשבה במוחה והיא התחילה לבדוק אותי שוב ושוב. "הוא עשה את זה נכון?" היא קראה בכעס.
"אמא אני בסדר" אמרתי. אבל באותו הרגע חטפתי כאב ראש ונשכבתי בחזרה על המיטה.
"בסדר?!" היא שאלה "תראי אותך, את השתגעת?!"
"אני לא רציתי שהוא ייקח אותי" אמרתי "הוא פשוט הציע לקחת אותי הביתה ו…"
"למה הקשבת לו?" היא שאלה "את יודעת שהוא לא איש טוב. עזבתי את זה עכשיו, ספרי לי מה קרה, ואת הכל את שומעת?"
הנהנתי וסיפרתי לה מה שיכולתי, מה שזכרתי.
"טוב שחזרת לעצמך לפני שהוא העז לגעת בך ככה" היא אמרה "את לא יודעת מה הוא היה עושה לך, איך הוא תפס אותך?"
"הוא לכד אותי קצת אחרי הרכבת" אמרתי "לא יכולתי להתנגד, את תספרי לאבא?"
היא חשבה לרגע "מה שתחליטי, אבא יוכל לטפל בו אם תרצי אבל זה תלוי בך"
"אני לא רוצה שהוא יעשה משהו למני" אמרתי. למרות שמני היה חלאה הוא היה נחמד אליי בתקופות שאחרים לא היו ולא רציתי שאבא שלי והחברים הבריונים שלו יפגעו בו.
"אם זה מה שאת רוצה" היא אמרה
"אמא?"
"כן?" היא בחנה אותי
"אני חוזרת אלייך נכון?" שאלתי
"כן מאי" היא אמרה "אני לא אתן לך להיות פה עוד הרבה זמן, ברגע שישחררו אותך את חוזרת איתי לחיפה".
אז אפילו מסהר ואור לא הצלחתי לברוח. זה פשוט נהדר.