אבודה – פרק 18

"היי מאי" אמר הקול בשנייה שעניתי לשיחה, הופתעתי לשמוע את קולה.
"היי תמר" חייכתי "מה קורה איתך?"
"מה קורה איתי?!" היא שאלה בהיסטריה וכעס יחד. "מה קורה איתך?! חיפשתי אותך בכל מקום ובמשך מלא זמן. את לא חזרת כבר הרבה זמן ו…."
"זה כי אני לא חוזרת" אמרתי
"מה?!" היא קראה נדהמת.
"אני נשארת בחיפה". למרות שלא דיברתי על זה עם אמא שלי היה לי ברור שאני נשארת כאן, אני פשוט לא מסוגלת לחזור לאבא שלי, עדיין לא. "אני לא יודעת לכמה זמן, אבל אני נשארת"
"ומה איתי?" היא שאלה כמעט בבכי.
"אני לא יודעת תמר" אמרתי ברצינות "מה אני יכולה לומר?"
"תגידי שאת חוזרת, בשבילי"
"אני מצטערת תמר, אני לא חוזרת" אמרתי
"אז אני מניחה שאין לנו על מה לדבר" היא אמרה בבכי וניתקה.

לרגע אחד התלבטתי אם עליי לחזור ולו רק למען צמר, שהשארתי לבד.
'כן, לבד. ממש' אמר לי קול קטן ומעצבן 'בואי נודה שבלעדייך היא אחת הבנות היותר מקובלות בשכבה'
"אבל עכשיו היא לבד" ניסיתי להתווכח, אבל הקרב היה אבוד מראש.
'תני לה יום יומיים ותגלי שכולם כבר חברים שלה' הקול המשיך להציק לי.
"אוף שתוק כבר!" קראתי ומיד התחרטתי וחסמתי את פי בכפות ידיי.
השעה פשוט מאוחרת, אני צריכה לישון וזה יעבור לי…
נשכבתי על המיטה שלי והדבקתי אוזניות באוזניי.
לא הצלחתי להירדם, אבל במקום זה יצא לי רק לחשוב על מאור ועל מה שקרה בייננו.

ישבנו על ספסל באיזור המרכז ושתקנו למשך כמה דקות, הבטתי בפניו, משהו העצבי אותו.
"הכל בסדר?" שאלתי. מאור הרים את ראשו, הביט בי ונאנח.
"כן" הוא ניסה לחייך אבל וויתר מהר ואני כבר הבנתי שזאת הצגה.
"מאור?" שאלתי מודאגת
"מה?" הוא שאל כאילו מתוך חלום. "אה? לה. אני בסדר מאי" הוא חייך שוב חיוך מזויף.
"מה קרה?" שאלתי שוב. "ושלא תעז להגיד לי שכלום!" הוספתי לפני שפתח את פיו.
הוא התלבט שנייה אז אמר "אני לא יכול לעשות את זה מאי. אני פשוט לא יכול"
"לא יכול מה?" שאלתי. מנסה להדביק את הפיסות ולחבר אותן למשהו הגיוני.
"אני לא מסוגל…" הוא השתתק. התקרבתי אליו והרמתי את פניו בידיי עד שהביט בי.
"תסתכל עליי" אמרתי לו. הוא הרים את ראשו והביט בתוך עיניי. "עכשיו, תסביר לי מה….".
הוא תפס את כתפיי ומשך אותי אליו, עצמתי את עיניי והרגשתי את שפתיו המתוקות על שפתיי, התמכרתי לתחושה החמימה הזאת רק לשנייה ואז נזכרתי בפניו של סהר. התנתקתי ממאור ומשכתי את עצמי כמעט באלימות ממנו, הוא הביט בי ונאבק בדמעות. גם אני נאבקתי. "מה קרה לך?" שאלתי. כמעט לא מסוגלת לנשום.
"אני לא יכול יותר מאי" הוא אמר "אני אוהב אותך, מהרגע הראשון שראיתי אותך אהבתי, כשבחרת בסהר ולא בי…" קמתי ממקומי, לא יכולתי לשמוע את זה, הייתי כל כך המומה, כל כך אבודה, ואז הבנתי שאני בגדתי בו, באמון שלו ומה שחש כלפיי. "…מאי, רק תגידי לי אם את מרגישה כמוני" קולו נשבר כשהוסיף "או כמוהו".
"מאור אני לא יודעת, אבל אם…" הוא קם ואחז בידיי, השתתקתי והבטתי בפניו. הפנים שלו הקרינו עוצמה, חיבה, ומשהו שלא זיהיתי על פניו הרבה לפני: אהבה.
לא ידעתי מה אני מרגישה בעצמי, כרגע הרגשתי משיכה עזה אל מאור, כמו שבהתחלה הרגשתי. אחרי כל מה שמאור אמר לי, סיפר, שיתף, הכל התחבר לפאזל שניסיתי לחבר קודם, הכל היה פתאום הגיוני כל כך.
"תגידי לי מה את מרגישה" מאור לחש "ואני לא אפריע לך יותר, אני מבטיח"
הבטתי שוב בעיניו ושקלתי אם לומר לו שאני לא בטוחה, או שאני מעדיפה את סהר. אבל עכשיו, אחרי כל מה שקרה, אני לא בטוחה שזה מה שאני מרגישה.
"אני…" מלמלתי ויישרתי אליו מבט. "גם אני אוהבת אותך".