אבודה – פרק 17

לכמה דקות נורמן פשוט בהה בי ולא נסע, הפניתי את מבטי אל החלון וראיתי שאנחנו כבר ליד הבית שלי. "אני חושבת שאני אזוז עכשיו" אמרתי ושלחתי את ידי אל הדלת, נורמן עצר בעדי והביט בעיני. "תתקני את זה" הוא לחש, כמעט בתחינה "משהו עובר על הבן שלי וזה קשור אלייך, אני מבקש ממך… בבקשה" הוא השלים, הבטתי לתוך עיניו, זאת הייתה טעות ראיתי את העצב שהוא שומר, הוא שיחרר את ידי.
"אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות" לחשתי בתשובה "אני רק מקווה שיקשיב לי"
"הוא יקשיב" הבטיח נורמן, הבטתי שוב בפני האב של הבחור ששונא אותי.
"אני מבטיחה לנסות" אמרתי. חיוך הסתמן על פניו, קיוויתי שמאור באמת יקשיב לי לפני שינפנף אותי ממנו.

"נחטפת?!" שאלה אמא בחוסר טקט גלוי. אם אני אומרת לך שנחטפתי ובגלל זה לא הייתי בבית כמעט יומיים אז מה את שואלת אותי? "את בטוחה?" היא המשיכה.
רציתי לדפוק את הראש בקיר, מבוגרים. ועוד טוענים שהם החכמים שבייננו. "כן" עניתי.
"אז מי חטף אותך?" היא המשיכה לחקור אותי.
אני חייבת להבין, איפה היא חשבה שהייתי עד עכשיו? מישהו מוכן להסביר לי?
"אני לא יודעת" אמרתי והסטתי את שיערי מפניי "אני חושבת שהוא קשור ל…"
הפלאפון שלי צלצל.
רגע מה?! הפלאפון שלי נלקח ממני בידי החוטף איך הוא הגיע לפה?
"השארת אותו על הדשא" אמרה אמא כשראתה את המבט בעיני.
"הלו?" מיהרתי לענות
"אני רואה שהשתחררת והגעת הביתה" ענה לי קולו המוכר של החוטף
"אתה זה ש…."
"אל תדברי על זה" הוא אמר "קראתי למשטרה כי הבנתי שזה לא קשור אלייך"
"אתה קראת ל…"
"כן, אני". יכולתי לראות את החיוך על פניו מרוצה מהתוכנית שלו
"אז הרעיון שלך היה…."
"שום רעיון" הוא אמר וקולו השתנה והפך תקיף יותר "מאי, את לא קשורה לזה…. אני גם לא רוצה שתהיה קשורה" הוסיף אחרי רגע.
"אז…"
"בלי שאלות" הוא אמר "את לא תשמעי ממני יותר, תוכלי לחזור לחיים שלך"
"אפשר לדעת דבר אחד?"
"דברי" הוא נשמע צוחק
"מה השם שלך?"
"סקראב, יואל סקראב"
השיחה התנתקה

"מאי! אחרות ערב". אני שונאת את ארוחות הערב שלי ושל אמא, אנחנו יושבות ביחד ליד השולחן וכל אחת אמורה לספר איך עבר עליה השבוע האחרון, לא הייתה לי סבלנות לזה.
"אני לא רעבה" אמרתי ומיד הצטערתי על זה. הבטן שלי קרקרה ונזכרתי שלא אכלתי כלום חוץ מהלחם שקיבלתי מסקראב.
"באמת?" היא שאלה והופיעה בדלת חדרי
"האמת…" ניסיתי להתחמק "אני קבעתי עם חברים" אמרתי בהברקה של הרגע.
"אבל…"
"מצטערת אמא, אני יוצאת" חטפתי את התיק שלי מהארון, דחפתי את הארנק שלי ואת הפלאפון לפנים ומיהרתי להסתלק מהבית. "ביי!" קראתי כשראיתי אותה מביטה בי מהחלון.
הבטתי סביבי אחרי שהתרחקתי קצת מהבית, מה אם עוד מישהו יחטוף אותי?
"צאי מהפרנויה!" אמרתי לעצמי ותפסתי את הפלאפון, התקשרתי לאדם שהכי רציתי לפגוש.
"מאור?" אמרתי "אנחנו צריכים לדבר"

אז אני ישבתי מצד אחד והוא מהצד האחר של השולחן בבית הקפה וכל אחד בחן את השני בלי לומר דבר.
"אז…" אמרתי בלחץ מסוים
"אז…" הוא אמר "על מה רצית לדבר?"
"אני רציתי… להתנצל?"
"זאת שאלה?" הוא השיב מחייך. החיוך שלו נסך בי ביטחון וחייכתי בתורי.
"זאת האמת" אמרתי "אני לא יודעת מה קרה ביני לבין סהר…" פרצופו התקשח כששמע את שם חברו. "אבל אני לא רוצה לוותר עליך. באמת" הוספתי והנחתי את ידי על ידיו.
הוא הביט בידי על ידיו וחייך אלי חיוך מתוק, ממש כמו פעם. "אז מה זה אומר עלינו?" שאל
"נישאר חברים טובים?" שאלתי "כי כרגע, זה כל מה שאני רוצה"
משהו במבט שלו השתנה והפך עצוב יותר, הוא התנער מזה מהר וחייך. "טוב!" הוא הכריז ברשמיות "מכיוון שאנחנו שוב חברים טובים…" הוא קרץ לי "האם את רוצה להסתובב איתי קצת באיזור?" הוא הושיט לי את ידו ואני אחזתי בה.
ביחד, יצאנו להסתובב ברחובות העיר.