אבודה – פרק 16

עברתי פעם נוספת על הכיסים שלי ונאנחתי, כלום.
שום דבר לא יכול לעזור לי? שמעתי צעדים מהדהדים, לרגע חשבתי לדפוק אבל נעצרתי.
אני ממש מפגרת, חשבתי, זה בטח החוטף.
"יש כאן מישהו?" שאל קול שלא זיהיתי ואז זה נשמע כאילו פנה למישהו בפלאפון "אני חושב שזאת טעות, אין פה איש ובטח לא נערה ש…"
זאת ההזדמנות שלי, אין לי מושג איך זה קרה אבל עכשיו אני חייבת לפעול. דפקתי על הדלת הכי חזק שיכולתי וצרחתי, "אני פה!" צעקתי שוב, מקווה שהאיש שומע אותי.
"מי זה?" שמעתי את קולו שואל
"אני מאי, אני…." פתאום עלתה בי המחשבה הנוראה והאמיתית "נחטפתי" קראתי, נותנת למשמעות של המילים סוף סוף להיקלט במוחי.
"אל תדאגי" שמעתי אותו אומר "חכי עוד רגע"
שמעתי את הצעדים שלו ליד הדלת ואז הוא חזר אל הנייד שלו "נורמן?" שמעתי אותו אומר "תזמין לפה ניידת ומישהו שיכול לפרוץ דלתות"
אחרי חצי שעה הגיעה ניידת, שמעתי אותה עוד מבחוץ. כמעט פרצתי בבכי שהפורץ פתח לי סוף סוף את הדלת. הבטתי מסביבי, מחפשת את החוטף.
ראיתי את הפורץ, אדם שנראה כמו בלש ועוד קצין משטרה.
"מצאתם אותו?" שאלתי
"את מי?" שאל האיש שנראה לי כמו בלש
"האיש שחטף אותי, הוא לא אמור להיות רחוק ו…"
"אני חושב שהחום בפנים השפיע עליה" הוא פנה אל קצין המשטרה.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בכעס "מישהו חטף אותי! הייתי תקועה פה יומיים"
הגזמתי בכוונה, ראיתי את מבטו חולף על פני חבריו.
"היית תקועה פה אחרי ששיחקת עם חברים שלך באיזור, כנראה מחבואים, מצאת את המקום הזה והחלטת להתחבא פה, הבעלים של המקום נעל את החדר אחרי שחשב שאין פה איש…"
זה היה נראה לי כל כך שגוי. "על מה שאתה מדבר? הייתי תקועה כאן כי חטפו אותי ו…."
"אני חושב שכרגע כדאי שתחזרי למשפחה שלך" אמר הקצין "איפה את גרה?"
"לא! תקשיבו לי" אמרתי בייאוש "חטפו אותי, אני רחוקה מעיר נורמאלית בקילומטרים ולמה שאני אשחק עם חברים שלי כשכמעט אין לי ולאף אחד מאיתנו אין רישיון כדי להגיע עד לפה?"
הבלש חשב עוד רגע. "זה לא מה ששמענו ממי שהזעיק אותנו לפה"
"מי הזעיק אתכם?" שאלתי
"מישהו שאמר שעבר פה באיזור ושמע צעקות"
"אבל…" זה לא הגיוני! חשבתי, לא צעקתי אפילו פעם אחת, מי היה יכול לדעת שאני פה?
"כן?" שאל אותי הקצין
"לא חשוב" אמרתי "אני יכולה לחזור הביתה?"
"אני אקח אותך" הקצין חייך אלי והציע לי לשבת במושב הקדמי של ניידת המשטרה
"אמ…." אמרתי
"משהו מטריד אותך?" הוא שאל תוך כדי נהיגה, גיליתי ששמו הוא נורמן גם הוא גר בחיפה ויש לי ילד יחיד.
"אתה לא תיקח אותי לתחנת משטרה או משהו נכון?" שאלתי
"למה לך ללכת לתחנה?" הוא שאל
"גם אתה לא מאמין לי?" השבתי "אני אומרת לכם שנחטפתי"
"כמה שאני רוצה להאמין, אין לנו שום דרך להוכיח את זה ואני באמת רוצה להאמין אבל…"
צלצול פלאפון קטע את דבריו הוא התבונן בפלאפון שלו וחייך "אכפת לך? זה הבן שלי"
משכתי בכתפיו, הוא הפעיל את הרמקול ואמר "היי חמוד, מה קורה?"
"היי אבא, מתי אתה בבית?" לא האמנתי למשמע אוזניי, הקול היה מוכר כל כך.
"עוד כמה דקות" אמר נורמן וחייך אליי "אני רק מקפיץ מישהי שהסתבכה הביתה"
"מה שתגיד" שמעתי את הקול הכל כך ברור ומוכר
"תשמור על עצמך עד שאני חוזר, בסדר מאור?"
מאור לא ענה וניתק את השיחה.
"ילדים" אמר לי נורמן, אני בהיתי בו, המומה.

"מה יש לך?" הוא שאל "זה נראה כאילו…"
"אתה אבא של…" בלעתי את רוקי וחזרתי על שאלתי "אתה אבא של מאור?"
"אמ…" הוא גירד את ראשו ותפס את ההגה חזק יותר "כן, אני אבא שלו"
"ואתה, כלומר… הוא…" השתתקתי, נהדר, אבא של הנער ששונא אותי לוקח אותי הביתה.
"את ממש מופתעת" הוא גיחך והביט בי
"כי אני מכירה אותו" אמרתי "הוא עדיין לא סיפר לי הרבה עלייך אבל…"
"את מכירה אותו?" שאל נורמן בחיוך "מאיפה?"
"אני לומדת איתו בבית הספר, אמ…" התלבטתי "הבן שלך הזכיר חברה שהוא מכיר מאיזה אתר סיפורים? שהוא מדבר איתה הרבה בסקייפ?"
"כן, שמעתי עליה הרבה" הוא צחק "הוא לא הרשה לי לראות אפילו תמונה שלה"
"אז הנה אני" אמרתי
"סליחה?" הוא שאל מופתע
"אני מאי דוד, החברה בסקייפ של מאור" חייכתי "נעים להכיר"