אבודה – פרק 15

שמעתי מנעול נפתח, הייתי בטוחה שאמא שלי מנסה להיכנס לחדר, עד שפקחתי את עיניי ונזכרתי איפה אני בכלל.
"בוקר טוב" שמעתי את קולו הצרוד של החוטף.
הסתובבתי, לא העזתי להביט בפניו.
"הבאתי לך ארוחת בוקר" הוא אמר והניח על הרצפה צלחת עם לחם וגבינה לבנה.
"תודה" מלמלתי
"תראי" הוא התיישב לידי ופתח את הידיים שלי כדי שאוכל לאכול "אין לזה שום קשר אליך"
"אז מה אני עושה פה?" שאלתי, הקול שלי ניסה להיות יציב.
"את פה בתור…"
"כופר?" שאלתי
"כן, כן" הוא חייך "כופר, תאכלי"
לקחתי את הלחם ונגסתי בו. "אז מה התוכנית שלך?"
"אני אדבר עם אבא שלך, אסביר לו את המצב, אאיים לפגוע בך ובסוף הוא יבוא הנה"
"אבל לא לקחת בחשבון משהו"
"מה?" הוא שאל מחייך "מה שכחתי?"
"שכחת שהייתי בבית של אמא שלי, כשהיא תראה שאני לא בבית היא תתקשר למשטרה"
"ייקח לה הרבה זמן למצוא אותנו" הוא חייך "ואבא שלך יבוא מהר, אני מקווה בשבילך"
לרגע בהיתי המומה בפניו ואז הוא הוסיף "חבל שתיפגעי, את מאד יפה"
"לא אכפת לי" אמרתי
"אוי בחייך" הוא אמר "אני לא אפגע בך, אין לך מה לדאוג"
לפחות אני ידעת שהוא אנושי, הוא היה יכול לפגוע בי. "אני לא מצליחה להבין" אמרתי "למה נראה לך שאבא שלי יבוא לשחרר אותי, הרי ברחתי מהבית לפני כמה זמן, למה שיבוא?"
"בגלל שהוא ישמע שזה אני" הוא חייך "ולצערי, אני לא יכול לומר לך את שמי"
הבטתי כפות ידיי והושטתי אותן לחוטף "אתה לא קושר אותי?" שאלתי אחרי שפרץ בצחוק.
"לא" הוא אמר וגם שיחרר את רגליי "את דווקא בסדר"
"אתה מתכוון להשאיר אותי ככה?" שאלתי "אני יכולה לברוח"
"אני סומך עלייך" הוא קרץ, משום מה דווקא לא פחדתי פתאום, וגם לא רציתי ממש לעזוב.
אם יש לו עניין עם אבא שלי זה לא אכפת לי.
"טוב" מלמלתי ונשכבתי על הרצפה
"אני אתן לך ללכת לישון" הוא אמר
"דרך אגב" אמרתי "אתה דווקא בכלל לא רע, בתור חוטף"
ראיתי אותו מחייך וסוגר את הדלת.
אולי להישאר כאן לא יהיה כל כך נורא, נכון, זה עדיין מפחיד טיפה אבל אולי…
לא, אין לי ממה לפחד. האיש הזה, לא חשוב שהוא חוטף הוא עדיין לא עשה לי שום דבר רע.
בעצם, החטיפה הזאת רק עשתה לי טוב, התרחקתי מסהר וממאור, אני רק מקווה שהם ישלימו. אין לי עוד כוח לריב איתם.
התיישבתי הבטתי סביבי, חדר קטן, אטום. אין פה חלונות ורק דלת מפלדה או ברזל.
"אז אני גם ככה לא יכולה לברוח" אמרתי והבטתי שוב בדלת, או שאולי אני כן?
קמתי ממקומי ופסעתי לדלת, דפקתי עליה, להפתעתי היא הייתה די חלולה.
"טוב, אני יכולה לדפוק" אמרתי "אבל רוב הסיכויים שהאיש הזה ישמע אותי לפניי שאספיק לקרוא לעזרה" שקלתי עוד אפשרויות.
חיפשתי בכיסים משהו שיעזור לי, כל דבר. למרות הכול להישאר פה זה לא ממש בטוח.
וגם לא ממש בא בחשבון.