אבודה -פרק 12

"אני לא מאמין עלייך" שמעתי את מאור אומר, בדיוק כשרציתי לצאת למגרש, נעצרתי והתחבאתי מאחוריי עמוד עבה מספיק כדי שלא יראו אותי.
"אה. אז עכשיו זאת אשמתי" אמר סהר כועס משום מה
"זאת כל הזמן הייתה אשמתך!" קרא מאור "איך יכולת לעשות דבר כזה?"
"סליחה" אמר סהר "אבל אני מאמין שהיא מחבבת אותי יותר"
"ולמה זה נראה לך?" שאל מאור ברוגז "אתה לא זה שהיא דיברה איתו במשך כמעט שנה"
"אולי" ענה סהר "אבל אני הצלחתי להקסים אותה תוך יומיים שלושה, מה שלקח לך כמעט חודש עד שהיא השכימה לדבר איתך בסקייפ, כמו ששמעתי אותך אומר"
"אבל ידעת שאני קצת יותר שאני מחבב אותה" אמר מאור
"כן אבל" ענה סהר ויכולתי לדמיין את החיוך שעל פניו "גם אני מחבב אותה עכשיו"
"אבל.."
"תשמע" אמר סהר "ניתן לה להחליט את מי היא מעדיפה"
"נראה לך?" כעס מאור "היא החברה שלי!"
"לא" ענה סהר "היא החברה של שינינו, תחשוב בהיגיון"
"אתה יכול לקחת את ההיגיון ולעשות מה שאתה רוצה איתו, מאי שלי ואתה יודע את זה"
"היא לא תהיה שלך עד שהיא תאמר את זה, ועד אז יש לי היכולת לדבר איתה"
"איך אתה עושה לי את זה?"
"אמרתי לך כבר!" קרא סהר "אין לי כלום נגדך, אני פשוט גם מחבב אותה. יש לה קסם אישי"
"כן" ענה מאור "אני מבין על מה אתה מדבר"
"אתה יודע מה?" אמר סהר בניסיון להרגיע את הרוחות "תציע לה לצאת איתך, אם היא תדחה אותך אני אנסה ואז נראה מה…"
"אתה היית מת לצאת איתה!" קרא מאור והצצתי לבדוק מה קורה.
"עזוב אותי" קרא סהר ומשך את ידו מאחיזתו של מאור. כבר ראיתי אותם עומדים לפרוץ בקרב, כשסהר אמר "גם ככה היא תעדיף אותך"
מאור הוריד את ידו שהייתה מכווצת כאגרוף "מה?" שאל בתדהמה
"אני מצטער" אמר סהר "אבל היא תעדיף אותך, היא דיברה איתך כבר שנעה כמעט"
"אבל אתה…"
"אני כלום" הוא אמר והרגשתי את הלב שלי מתכווץ. זה היה מוזר. חשבתי שאני אעדיף את מאור אחרי כל מה שעברנו ביחד, למה אני מצטערת על סהר?
"אבל…"
מאירה קפצה מאחורי והפריעה לי כשצעקה "היי מאי! למה את מתחבאת?"
"ששש" אמרתי לה "אני.. הולכת. ביי"
יצאתי אל שני החברים שלי עדיין לא מאמינה למה ששמעתי "היי מאי" אמר סהר
"היי סהר"
"מה קרה לך ביד?" שאל מיד מאור
הבטתי בשריטה "החתול של אמא שלי תקף אותי" אמרתי בחיוך.
"ופה?" שאל מאור והתקרב אליי, הוא הראה לי נקודה אדומה שלא שמתי לב אליה, יכולתי להריח את הדאודורנט שלו, הייתי כל כך קרובה אליו ששכחתי הכל.
לרגע עצמי עיניים והתמכרתי לריח שלו ולהרגשה הקרובה הזאת אחר כך הייתי צריכה לענות על השאלה שלו. "לא יודעת" עניתי "כנראה נפצעתי"
לרגע מאור המשיך לבחון אותי, מחפש עם משהו לא בסדר עד שהבטחתי לו שהכל בסדר.
סהר מהצד חייך אבל נראה אומלל, לא יכולתי לסבול את זה. "על מה דיברתם עד שבאתי?"
"את יודעת" סהר חייך והתקרב אלי ואל מאור שהתרחק ממני קצת "דברים של בנים, כדורגל, כדורסל.."
"אני דווקא אוהבת כדורסל" אמרתי "מה הקבוצה האהובה עליך?" בכוונה פניתי אל סהר
"אני אוהד את ה 'לייקרס', אני אוהב אותם"
"היי, גם אני" עניתי
"אני מעדיף את 'דאלאס' , הם יותר טובים" אמר מאור.
במשך עשר דקות רבנו איזה קבוצה יותר טובה, הכל היה כיף שממש שכחתי ממה שמאור וסהר אמרו שנייה לפני שהגעתי למגרש.

סהר החליט שהוא מלווה אותי הביתה אחרי שמאור לא יכל.
"אני מצטער" הוא אמר
"על מה?" שאלתי
"אני יודע ששמעת הכל" הוא חייך "ראיתי אותך"
הסמקתי. "למה לא אמרת כלום?"
"כי זה לא נראה לי" הוא חייך "אני חושב שאת מעדיפה את מאור"
"אני לא יודעת" אמרתי וסהר הביט בי
"מה זאת אומרת?" הוא שאל מופתע "את לא מרגישה כמו מאור?"
"אני באמת לא יודעת" אמרתי "מה אם אני לא מוכנה לחבר?"
"אוי, בחייך" אמר סהר וחייך אלי "העיקר זה מה שאת מרגישה"
"ואם.." פתחתי. לא, אסור לי לומר כלום עדיין. מה אם כל זה סתם?
"אם?" הוא שאל ואני השפלתי את מבטי, נעצרתי ובהיתי בנעליים שלי. "מאי?"
"אם לא הייתי רוצה…" אמרתי ופרצתי בבכי, לא ידעתי למה.
סהר התקרב אליי וחיבק אותי. זאת הייתה הרגשה טובה, הריח של הדאודורנט שלו היה אפילו יותר טוב משל מאור ובכיתי הרבה בזמן שהוא מצמיד אותי אליו. לא רציתי להתנתק ממנו אבל בסוף הוא הרים את ראשי והביט בי "איך את מרגישה?" שאל
"טוב" אמרתי "עכשיו אני מרגישה הכי טוב"
עצמתי את עיני כשהוא התקרב אליי.
התנשקנו.